הסיפור של פרופ' ראסם חמאייסי ראוי לתשומת לב רחבה יותר. תחקיר "הקול היהודי" הציב יחד את פעילותו הציבורית והפוליטית בתנועה האסלאמית, את תפיסותיו ביחס למאבק הלאומי הפלשתיני על הארץ ואת מעמדו כאחד מאנשי המקצוע הבולטים בעולם התכנון בישראל. התמונה מטרידה, אבל השאלה איננה רק מיהו חמאייסי, אלא מה מלמד סיפורו על המערכת המקצועית שבה פעל.
מערכות המשפט והביטחון, האקדמיה והתקשורת, מוכרים לציבור, במיוחד מהשנים האחרונות, כמוקדי כוח שבהם תפיסות עולם אינן רק רעיונות, אלא נעשות מציאות. מערכות התכנון והבנייה, לעומתן, נעדרות מן הדיון הזה. כמעט איננו מבררים מי מכשיר את האנשים שבידיהם אנחנו מפקידים את קביעת דמותה של הארץ, את יישובה ואת עתידה של נחלת אבותינו, ולאיזה צד פוליטי נוטות מערכות התכנון (ספויילר: לצד שחשבתם).
החל משנות התשעים, במקביל לשיח הפוסט ציוני של ההיסטוריונים החדשים, הלך והתבסס גם בעולם האדריכלות, התכנון והגיאוגרפיה בישראל שיח חדש על הארץ. אל המילון המקצועי חדרו מושגים של כוח, הגמוניה, הדרה, אתנוקרטיה ו"כיבוש אזרחי", ומושגים של בניין הארץ, יישובה ואחיזה בה הלכו ונדחקו. השינוי לא הסתכם בביקורת על מדיניות תכנון כזאת או אחרת. בהדרגה הפכו הבנייה והתכנון היהודיים עצמם לכתב אשמה. יישוב, שכונה, כביש, גדר, אתר ארכיאולוגי ואפילו אנדרטה יכלו להיקרא כראיות לייהוד, לשליטה ולנישול.
במקביל, התפתחה באותן שנים מחשבה תכנונית פלשתינית שעשתה תנועה כמעט הפוכה. היא לא התרחקה מן הקשר שבין תכנון ללאומיות, אלא רתמה את כלי התכנון לשאלות של אדמה, אוכלוסייה ופיתוח לאומי. כתביו של חמאייסי מאז ממחישים זאת היטב. הוא כתב אז על המעבר "מתכנון מגביל לתכנון מפתח ביישובים הערביים בישראל", על השימוש הישראלי בתכנון ככלי לשליטה בפלשתינים בגדה, ועל אסטרטגיית עיור לחיזוק הפיתוח הלאומי של המדינה הפלשתינית. ב-1994, שנה לאחר חתימת הסכם אוסלו הראשון, הוא פרסם מחקר שכותרתו "סוגיות בתכנון ובפיתוח יישובים בישות הפלשתינית המתהווה".
שני התהליכים, היהודי הפוסט-לאומי והערבי הלאומי, הלכו זה לקראת זה. האירוניה הייתה חריפה: המחשבה הפלשתינית לא ויתרה על הקשר שבין מקצוע, לאומיות ואדמה, בשעה שחלק מן השיח המקצועי היהודי למד לחשוד בדיוק בקשר הזה. האחד ביקש לבסס את תביעתו הלאומית על האדמה. האחר הלך ואיבד את הביטחון המוסרי בתביעה הלאומית היהודית עליה. השפות נפגשו.
המפגש הזה לא נשאר בעולם הרעיונות. חמאייסי היה שותף ל"ישראל 2020", מפעל התכנון האסטרטגי רחב ההיקף שגיבש בשנות התשעים חזון מרחבי לישראל לשנות האלפיים והשפיע עמוקות על גיבושה של תמ״א 35, תוכנית המיתאר הארצית שעיצבה במידה רבה את עקרונות הפיתוח והבנייה של ישראל בעשורים האחרונים. שלושה עשורים אחר כך הוא שותף כעת גם ל"ישראל 100", מיזם לתכנון אסטרטגי של ישראל לקראת שנת 2048, ובמסגרתו אף למחקר על התמורות בשיח התכנוני. הוא היה חבר ועד איגוד המתכננים, קיבל ממנו את אות "יקיר.ת התכנון", ובעקבות תחקיר "הקול היהודי" זכה בימים האחרונים גם לתמיכתו המלאה של האיגוד.
רעיונות מקצועיים אינם נשארים בין כותלי האקדמיה. במשך העשורים האחרונים היו בתי הספר לאדריכלות, המחלקות לגיאוגרפיה ולימודי התכנון בתי היוצר של האנשים שמאיישים היום את משרדי התכנון, הרשויות ומוסדות המדינה. שם הם למדו לא רק כיצד לתכנן, אלא באילו מושגים לקרוא את הארץ שאותה הם מתכננים היום. האקדמיה אינה הערת שוליים למערכת התכנון. היא פס הייצור שלה.
ויש שאלה יסודית יותר: איזו היסטוריה של בנייה בארץ מקבל האדריכל כשהוא מוכשר למקצועו? גם כאשר כן נלמדת במסלולי ההכשרה הללו ההיסטוריה של האדריכלות בארץ ישראל, מרכז הכובד הוא בדרך כלל במאה השנים האחרונות. אלפי שנים של בנייה יהודית, מירושלים ועד חברון, אינן עומדות באותו אופן ביסוד הקאנון המקצועי. כך אפשר להשלים בארץ הכשרה כאדריכל בלי שהמקצוע ידרוש ממך להתמודד ברצינות עם שאלה בסיסית: מה פירוש הדבר לבנות בארץ שהיא נחלת אבותיך?
מנגד, השפה הזאת חיה. בקטע מנאום שנשא מנסור עבאס בכפר קאסם בספטמבר 2023 והופץ מחדש השבוע, הוא אומר: "אנחנו רוצים שאת הארץ הזאת יירשו בנינו הצדיקים". התעכבו על המילים: הארץ, ירושה, בנים. בשיח הלאומי והדתי שמנגד אין מבוכה מפני תפיסת הארץ כנחלה העוברת מאבות לבנים. מי שמדבר איתנו על ירושת הארץ ראוי שיזכור: גם ליהודים יש אבות, והארץ הזאת היא נחלת אבותינו.
אדריכלות איננה עיצוב פנים ותכנון איננו נדל"ן. אלה מקצועות של ריבונות. הם קובעים היכן יקום יישוב, לאן יתרחב, מה יחובר למה, איזו אדמה תיבנה ואיזו תישאר פנויה. רעיונות נעשים קווים על מפה, וקווים על מפה נעשים מציאות שקשה לשנות כעבור דור.
לכן נדרשת בחינה יסודית של הוראת האדריכלות, הגיאוגרפיה והתכנון בישראל. לא כדי להשתיק ביקורת, אלא כדי להשיב אל המקצועות האלה מושגים שנדחקו מהם: בניין הארץ, יישובה והאחיזה בה. מדינה יהודית אינה צריכה להתנצל על כך שהיא מתכננת כמדינה יהודית, ויהודי הבונה בארץ ישראל אינו צריך ללמוד לראות בעצם בנייתו כתב אשמה. הארץ הזאת איננה רק המקום שבו אנחנו חיים. היא נחלת אבותינו, וחובתנו לבנות אותה, ליישב אותה, להתנחל בה ולהנחילה.
