שמונה שנים של התמודדות עם מחלת הפרקינסון לא גרמו לליאור בר, איש חינוך ומורה לפיזיקה מירוחם, לעזוב את המקום שהוא אוהב – הכיתה. בריאיון בתוכנית "ישראל הבוקר" בהגשת טל מאיר, סיפר היום (שני) על הפער הדרמטי בין השעות שבהן הוא מסוגל לתפקד היטב לבין המצבים שבהם אפילו ההגעה למקלחת הופכת למשימה קשה, והבהיר כי בכוונתו להמשיך ללמד כל עוד תלמידיו אינם נפגעים מכך.
בר הסביר כי מחלת הפרקינסון מתאפיינת אצלו בתקופות של "און" ו"אוף" – זמנים שבהם הוא מסוגל לתפקד היטב לעומת מצבים שבהם יכולותיו הגופניות נפגעות בצורה משמעותית. כדי להגיע לריאיון כשהוא במיטבו, נדרשה ממנו הכנה כבר משעות הבוקר המוקדמות. "המחלה, הפרקינסון, היא מחלה שיש לה און ואוף. החוכמה היא להביא את עצמך לאון, כמו שאת רואה שאני מתפקד כרגע ומדבר, ברגע הנכון. הבוקר הייתי צריך לקום נורא מוקדם, לעשות הליכה, להכין את עצמי ממש לדבר הזה, אז אני מכין ומביא את עצמי למקסימום".
במשך שנים רבים בסביבתו כלל לא ידעו עד כמה ההתמודדות שלו מורכבת. רק בחודש מרץ האחרון, כשהגיע לגיל 50, החליט לדבר בגלוי על מצבו. "בעצם רק במרץ האחרון, בעצם ביום הולדת 50, יצאתי קצת מהארון הבריאותי, סיפרתי. העובדה שלא שמו לב רובם עד עכשיו זה… אני מצליח להחזיק את זה יחסית יפה".
אלא שהמציאות בשעות הקשות שונה לחלוטין. בר תיאר עד כמה גדול השינוי ביכולת התפקוד שלו במהלך היום: "הפער נניח בין אוף לאון הוא דרמטי. אני בבוקר לא יכול להגיע למקלחת. כן, זה הרמה של הנכות. אבל משתדלים – כדורים, ספורט, כל מה שאפשר לעשות".
גם בכיתה ישנם רגעים שבהם המחלה מקשה עליו, במיוחד בתקופות עמוסות כמו ההכנות לבגרויות. עם זאת, בר סיפר כי דווקא ההוראה מעניקה לו כוח. "אני עושה את המקסימום שלי. התלמידים רואים, הם… בסוף ילדים, מניסיוני עם הילדים הפרטיים שלנו, בעיקר מרוכזים בעצמם", אמר בחיוך. "אני יכול להשתחרר משיעור אם זה קיצוני. אני בדרך כלל כל כך אוהב את זה שבשבילי זה ממלא אותי, זה לא… זה לא מרוקן אותי, אז אני משתדל להחזיק כמה שיותר מעמד".
לפני שהמחלה הגבילה את יכולותיו היה מסוגל, לדבריו, ללמד במשך שעות ארוכות ברציפות. "בעבר יכולתי ללמד מ-8:00 עד 21:00 בערב בלי להתעייף, ממש אוהב את המקצוע הזה". כיום מצבו הגופני השתנה, אך הרצון להמשיך לעמוד מול תלמידיו נותר בעינו.
למעשה, בר הבהיר כי האפשרות שיום אחד לא יוכל עוד ללמד מטרידה אותו יותר מאובדן היכולות הגופניות בעקבות המחלה. "איבוד היכולות של הפרקינסון פחות מטריד אותי מאשר איבוד היכולת ללמד. אני אחזיק כל עוד שאני יכול, אני ממש עושה מאמצים, כשנגד עיניי הילדים והצלחתם. אני מניח שברגע שאני אחוש שאני לא… שהם נפגעים, זה יהיה הרגע שאולי אני אפרוש, בינתיים עוד לא".
לדבריו, בית הספר שבו הוא עובד מתאים את שגרת העבודה למצבו ומגלה הבנה כלפי המגבלות. "המערכת הבית-ספרית נורא נורא באה לקראתי. אני מתחיל ללמד ב-10:00… הם מאוד קשובים אליי. אני לא מגיע לפעמים לאירועי מורים, הם מבינים את זה, לישיבות פדגוגיות הם גם סולחים לי". לצד ההתחשבות, הוא הציב לעצמו גבול ברור: "כל עוד באינטגריטי שלי אני לא אתן לתלמידים להיפגע, ואז אם התלמידים לא נפגעים אז הכל בסדר".
בר התייחס גם לאחריות של אנשי החינוך כלפי הילדים שמגיעים לכיתות. "קודם כל אנחנו צריכים לשמור על הילדים, זה האוצר שההורים שמים אצלנו בכיתה. אז המשימה שלנו קודם כל לשמור עליהם", אמר.
בסיום הריאיון אמרה לו מאיר כי עצם ההתמודדות שלו כבר מעניקה לתלמידיו שיעור שחורג הרבה מעבר ללימודי הפיזיקה: "שיעור לערכים ולאמונה בעצמך ולנחישות נראה לי כבר נתת לתלמידים בלי קשר". עבור בר, המסר נשאר פשוט: כל עוד מצבו מאפשר לו להעניק לתלמידיו את מה שהם צריכים, הוא מתכוון להמשיך לעשות את הדבר שהוא אוהב – ללמד.
