יש כותרות עיתון שקשה להאמין שנכתבו אי פעם. גזיר עיתון ישן מ-1993 שרץ ברשתות החברתיות, מספר על אירוע חריג במיוחד מרצועת עזה: מפגש בין בכירי צה"ל לפעילי חמאס, שבמהלכו עלתה הצעה לקיים משחק כדורגל בין הצדדים. הידיעה, שעליה חתום העיתונאי סלימאן אל-שאפעי, נשאה את הכותרת: "משחק כדורגל בין צה"ל לחמאס בוטל בגלל ויכוח על שופט".
לפי הדיווח, האירוע התרחש בעת שאלוף פיקוד הדרום דאז, מתן וילנאי, ובכירים נוספים בצה"ל סיירו בשכונת סברה שבעיר עזה. בדרכם חזרה עברו הקצינים ליד מגרש בשכונת ג'ורת א-שמס, שם נערך באותה שעה משחק בין שתי קבוצות מהליגה האיסלאמית שאורגן בידי פעילי חמאס לרגל עיד אל-פיטר.
באמצע המחצית הראשונה נעצרו, על פי הידיעה, עשרה ג'יפים של צה"ל בסמוך למגרש. לעיני הקהל המופתע ירדו מהם הקצינים והחיילים ונכנסו למגרש. וילנאי ומפקד כוחות צה"ל ברצועה באותה תקופה, תא"ל יום טוב סמיה, ניגשו אל השחקנים ושוחחו עמם.
אחד הנוכחים, יוסף אל-דהולי, תיאר בידיעה את ההלם שאחז בו כשראה את השניים מולו. לדבריו, הוא היה רגיל לראות את הקצינים הישראלים בטלוויזיה בהקשרים של פעילות צבאית ואיומים נגד מחבלים – ולפתע הם עמדו מול השחקנים, חייכו והתעניינו במשחק.
ואז הגיעה ההצעה המפתיעה: לשחק כדורגל יחד.
אלא שדווקא כאשר נדמה היה שהמפגש החריג עומד להפוך למשחק של ממש, הצדדים נתקלו בבעיה שלא הייתה ביטחונית או מדינית – אלא ספורטיבית לחלוטין. לפי הדיווח, וילנאי וסמיה הציעו כי המשחק יישפט בידי שני חיילים וצעיר מקומי. השחקנים דחו את המתווה ודרשו את ההפך: שני שופטים מטעמם וחייל אחד. הצדדים לא הגיעו להסכמה – והמשחק בין צה"ל לחמאס, שכבר נשמע בפני עצמו כמו תרחיש דמיוני, לא יצא בסופו של דבר לדרך.
האירוע הסתיים בלחיצות ידיים, אבל בידיעה הופיע גם פרט שממחיש היטב את המציאות שבה התרחש המפגש: בזמן שהמפקדים שוחחו עם השחקנים, כמה מהחיילים שיחקו בכדור עם ילדים שעמדו ליד המגרש. כשהכוח עזב את המקום, ילד כבן עשר נופף לחיילים לשלום ביד אחת – ובידו השנייה השליך אבן לעבר השיירה. לפי הדיווח, החיילים חייכו ולא הגיבו.
הסיפור התרחש בתקופה אחרת לחלוטין ביחסי ישראל וחמאס, שנים לפני השתלטות ארגון הטרור על רצועת עזה ולפני טבח שבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל. שלושה עשורים ומציאות ביטחונית שונה לחלוטין מאוחר יותר, נותרה ממנה אחת הכותרות הבלתי נתפסות שנכתבו על יחסי צה"ל וחמאס: הם כמעט שיחקו כדורגל – ולא המלחמה עצרה אותם, אלא הוויכוח על השופט.
ברשתות כצפוי הלם מהכותרת הזו, שהיום נראית כל כך לא מציאותית. אחד הגולשים סיכם: "כל מילה בכתבה הזו, היא סופר קונספציה בצורה מדהימה, אבל הסיומת עם הילד שביד אחת עושה שלום, וביד השניה מיידה אבן – והחיילים מחייכים, זה וואו! תמצית מערכת היחסים בין הפלסטינים לשמאל".
