עופר וינטר הקים מפלגה חדשה, “עמך ישראל”, ומבקש להיכנס לפוליטיקה כמנהיג חדש בימין. לצדו אנשים חדשים יחסית בזירה הפוליטית, והוא מציג את עצמו ואת מפלגתו ככוח שיכול להביא שינוי. אני לא משוכנע. יותר מזה, אני חושב שהציבור צריך לעצור רגע לפני שהוא הופך את עופר וינטר לגיבור פוליטי רק משום שהוא תא”ל במילואים, מפקד קרבי לשעבר ואדם בעל אמירות ביטחוניות תקיפות. ניסיון צבאי הוא יתרון, הוא לא תעודת הכשר להנהגת מדינה.
דווקא אחרי 7 באוקטובר, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלות קשות יותר. איפה היו מקבלי ההחלטות? איך הגענו למצב שבו מדינת ישראל הופתעה בצורה כה קשה? כיצד צה”ל, שנחשב במשך עזרות שנים לצבא חזק ומרתיע, הגיע למצב שבו ביום אחד נחשפו כשלים כה עמוקים? ובתוך השאלות האלה צריך לשאול גם על הקצונה הבכירה. וינטר היה תא”ל בצה”ל בזמן 7 באוקטובר. נכון, הוא לא היה הרמטכ”ל, הוא לא היה מפקד פיקוד הדרום, והוא אף הגיע מיוזמתו לאזור בארי והשתתף בלחימה, אלה עובדות שצריך לומר ביושר.
"זו אסטרטגיה": בשמאל מרוצים מהקמת המפלגה של וינטר
אבל מכאן ועד המסקנה שהוא פטור מכל שאלה או ביקורת, המרחק גדול. אי אפשר מצד אחד לבקש מהציבור להסתכל על הדרגות, הניסיון והעבר הצבאי של אדם כעל נכס שמכשיר אותו להנהגת המדינה, ומצד שני לומר שכאשר מדובר בכישלונות של אותה מערכת צבאית, “זה לא אני, זה הם”. אם אתה רוצה להיות מנהיג מדינה, אתה לא יכול לבחור רק את הקרדיט של המערכת שממנה באת, אתה צריך להיות מוכן להתמודד גם עם השאלות הקשות שמופנות כלפי אותה מערכת.
וזה בדיוק המבחן של וינטר. לא האם הוא היה לוחם אמיץ, לא האם הוא היה מפקד טוב, לא האם הוא אמר דברים שאנשי ימין רוצים לשמוע, ולא האם הוא הצליח להפוך לדמות פופולרית בקרב חלק מהציבור. השאלה היא האם הוא מסוגל להסתכל לציבור בעיניים ולומר מה היה חלקו, מה הוא חושב שהיה כשל בצה"ל, מה הוא היה צריך לעשות אחרת, ומה הוא לוקח על עצמו כאחריות אישית. זו לא שאלה של שמאל וימין, זו שאלה של מנהיגות.
עופר וינטר משיק את מפלגת עמך ישראל: "הגיע זמן לאנשים חדשים"
אני גם מתקשה עם תופעה נוספת שאני מזהה סביב המפלגה החדשה, התחושה שהגיעו "המצילים החדשים של המדינה". קצת צניעות לא תזיק. האנשים שמרכיבים את הרשימה יכולים להיות אנשים מצוינים, והעובדה שחלקם אינם פוליטיקאים ותיקים היא אפילו יתרון בעיניי. אבל בין "אנחנו חדשים בפוליטיקה" לבין "אנחנו האנשים שיצילו את המדינה" יש מרחק גדול. פוליטיקה היא לא מבצע צבאי, ומדינה לא מנהלים רק באמצעות נחישות, כוח, הכרעה וסיסמאות ביטחוניות.
ניהול מדינה דורש לנהל כלכלה, מערכת משפט, בריאות, חינוך, יחסי חוץ, חברה שסועה, תקציב מדינה ומערכות שלטון מורכבות. לכן אני לא מתרשם מדרגות, אני רוצה לראות תוכנית. אני לא מחפש עוד אדם שאומר לי שהוא יודע מה צריך לעשות, אני רוצה לדעת איך הוא מתכוון לעשות את זה. ובעיקר, אני רוצה לדעת אם הוא מסוגל להודות בטעויות. כי אחרי 7 באוקטובר, אולי זה הדבר שהכי חסר לנו במנהיגות הישראלית – אנשים שמסוגלים לומר "טעינו".
לא מה שחשבתם: הבעיה האמיתית במפלגת עמך ישראל של עופר וינטר
נתניהו אמר בקולו "השמאל לא יכול להפיל את הימין, רק הימין יכול להפיל את הימין". המשפט הזה נכון גם לגבי המפלגה החדשה של וינטר. אם היא תבוא צנועה, עניינית, עם אנשים טובים, תוכנית ברורה ותשובות קשות לשאלות קשות, הציבור יבחן אותה. אבל אם היא תבוא עם תחושת גדלות, עם אמונה שהדרגות הצבאיות הן כרטיס כניסה אוטומטי להנהגת המדינה, ועם ניסיון לברוח מהשאלות הנוגעות לאחריות של הקצונה הבכירה ערב 7 באוקטובר, אני חושב שהציבור צריך להיזהר.
אל תהפכו את וינטר לגיבור רק מפני שהוא היה גנרל. תבחנו אותו כמו שאתם צריכים לבחון כל פוליטיקאי אחר. תשאלו אותו איפה הוא היה ב-7 באוקטובר, מה לדעתו השתבש, מה היה חלקו באותה מערכת ומה הוא היה עושה אחרת. ותשאלו אותו את השאלה החשובה מכולן: למה דווקא אתה צריך להנהיג את מדינת ישראל? כי במדינה שעברה את האסון של 7 באוקטובר, אף אחד לא צריך לקבל אשראי אוטומטי. לא ראש ממשלה, לא שר, לא רמטכ"ל ולא תא"ל במילואים. מי שרוצה את קולות הציבור, צריך קודם כל לתת לו תשובות. צניעות לפני כוח, אחריות לפני קרדיט, מעשים לפני סיסמאות.
