יש בחירות של אידיאולוגיה, שבהן הציבור משנה את דעתו ומאמץ חזון חדש. ויש מערכות בחירות מסוכנות הרבה יותר – בחירות של עייפות. כשהציבור מותש משנים ארוכות של שלטון, הוא לא מצביע "בעד" רעיון, הוא מצביע "נגד" הממשלה. ואם היריב משכיל להציג את עצמו כאלטרנטיבה בטוחה וממלכתית – הוא ייקח את הקופה, גם אם הדרך שלו רחוקה שנות אור מרצון העם.
כך בדיוק ניצח יצחק רבין ב-1992. וזו בדיוק הסיבה שבחירות 92' צריכות להדיר שינה מעיניו של כל איש ימין כיום. קווי הדמיון ההיסטוריים כמעט זהים: מיאוס שלטוני, ברית לא פופולארית עם החרדים, חוסר יכולת להכריע (אז את האינתיפאדה והיום את החמאס בעזה), ורמטכ"ל לשעבר שמתחפש לאיש מרכז. ומעל הכול מרחפת אותה מחלה ימנית ישנה של ריבוי מפלגות המתודלק על ידי שיגעון גדלות.
הציבור לא הלך שמאלה, הוא פשוט הותש
במשך שנים הנרטיב שהשמאל מספר הוא שב-92' "העם בחר בשלום". קשקוש. העם בחר בהפוגה. הישראלים הגיעו לקלפי אחרי חמש שנות אינתיפאדה ומלחמת מפרץ אחת. הם שאלו את עצמם שאלה פשוטה אם אנחנו כל כך חזקים, למה אין ניצחון מוחלט?
היום, השאלה הזו חזרה להדהד. צה"ל ריסק את עזה ושינה את פני המזרח התיכון, אך תחושת ההכרעה חומקת. מחוללי השביעי באוקטובר בחמאס עדיין מנהלים מו"מ עם האמריקאים כאילו היו תנועה פוליטית לגיטימית ולא חבורת רוצחים שורפי תינוקות ואונסי נשים.
סקר C14: איזו מפלגה חדשה מצליחה לסחוף את המצביעים?
מדינת ישראל הטילה את מלוא כובד משקלה הצבאי כנגד צבא טרור קטן המצויד רק בקלצ'ניקובים, מטענים וטילים לא מתקדמים במיוחד ועדיין לא הצליחה לנצח. חשוב לזכור, לא חייבים להסכים עם תחושת הדשדוש שתוארה וניתן להסתכל גם על חצי הכוס המלאה, אך להתעלם מהתסכול העמוק של תוצאות הלחימה תהיה זלזול חמור בסכנה אלקטורלית חמורה. גם ב-1992 תחושת דשדוש דומה הייתה חלק מרכזי מהכתרתו של רבין.
המלכודת של "מר ביטחון"
הגאונות של רבין הייתה ההבנה שכדי להפיל את הימין, הוא לא צריך להפוך את הישראלים לשמאלנים; הוא רק צריך להרגיע אותם. רבין לא היה פרס ולא "שלום עכשיו". הוא הגיע כ"מר ביטחון" והבטיח לשמור על הגולן ולהתנגד למדינה פלשתינית. היום, גדי איזנקוט (או כל מועמד ביטחוני מהמרכז) מנסה לשחזר את אותו קסם. המסר זהה: "אני לא פחות ביטחוניסט וימני מכם, אני פשוט אנהל את זה טוב יותר".
אבל אל תטעו: רבין של הקמפיין לא היה רבין של אוסלו. הבוחר מגלה רק בדיעבד מה עושה המנהיג עם הכוח שקיבל. איזנקוט לא צריך לחשוף את כל קלפיו המדיניים כעת, הוא רק צריך שתעניקו לו את המפתחות כדי שיוכל לשבור שמאלה מיד לאחר הרכבת הממשלה. כל מי שעוקב אחר התבטאויות העבר שלו והרקורד הפיקודי שלו בצבא יודע שבדיוק לשם הכול ילך.
אשמת הימין: הצודקים שנשארו בחוץ
למרות קמפיין ההונאה של השמאל ב-92', האמת המרה היא שהימין הפסיד את הבחירות בעצמו ולא שהשמאל ניצח. הוא הפסיד כי הוא התפצל לדעת. "התחיה", "התורה והארץ" של הרב לוינגר, המפלגה הליברלית של מודעי ו"גאולת ישראל" של מזרחי, כולם רצו לבד. כולם היו בטוחים שהם שומרי החותם של המחנה הלאומי. התוצאה? יותר מ-65 אלף קולות של מצביעי ימין פשוט הושלכו לפח. אלו היו שלושה מנדטים קריטיים שחסרו כדי לחסום את רבין. אילולא הטהרנות של רסיסי הימין, ערפאת היה מסיים את חייו כמחבל נידח בתוניס, ולא כחתן פרס נובל שקיבל מאיתנו נשק כדי לרצוח אלפי ישראלים.
אוסלו ג' או קבורת המדינה הפלשתינית?
היום, האיוולת הזו חוזרת על סטרואידים. משה פייגלין טוען שהליכוד לא ימני מספיק. עופר וינטר זועק שהמערכת איבדה כיוון ביטחוני וגלעד ארדן או יולי אדלשטיין עשויים להציע ימין ממלכתי שיפתור את משבר הגיוס. אני סבור שרובם צודקים. הטענות הללו לגיטימיות לחלוטין, ואחרי השבעה באוקטובר אכן יש צורך נואש במפלגה לא דתית במובהק וימנית מימין לליכוד, כפי שתמיד הייתה. אבל לקלפי לא אכפת מי צדק בוויכוח האידיאולוגי. אכפת לה רק ממי עבר את אחוז החסימה.
יש רק פתרון אחד שיציל את המחנה הלאומי מחורבן אלקטורלי והוא ברור לכולם: ריצה משותפת בבלוק טכני של המפלגות החדשות. איחוד כזה לא רק ימנע שריפת קולות, אלא גם ייצר תקווה שתשאב בחזרה את בוחרי הימין המאוכזבים. עכשיו, תורם של וינטר, פייגלין וארדן להחליט: האם בשם האגו שלהם הם מוכנים להיות הסנדקים ההיסטוריים של "אוסלו ג'", או שישכילו להתאחד ולהיות אלו שבמשמרת שלהם חזון המדינה הפלשתינית ייקבר סופית. הבחירה בידיהם.
