כשנכנסים בשערי הקמפוס של המכללה האקדמית לחינוך שאנן בחיפה, עוברים בין המעבדות, מרחבי הלמידה החדשניים והמדשאות הרחבות, קשה לרגע לחבר את כל אלה לעובדה שהמוסד הזה מציין השנה 75 שנים להיווסדו. הרבה לפני שמישהו דיבר על טכנו-פדגוגיה, AI או למידה מותאמת אישית, ב'שאנן' כבר הכשירו מורים. היא נוסדה ב-1951 כסמינר קטן להכשרת מורות וגננות לחינוך הדתי בחיפה ובצפון, ומאז הפכה למכללה אקדמית מובילה כשהלוח והגיר פינו את מקומם לטכנולוגיות הוראה מתקדמות. אלא שפרופ' אבי לוי, נשיא המכללה, משוכנע שדווקא עכשיו, כשהמכונה משוכללת יותר מאי פעם, מערכת החינוך נדרשת לחזור לדבר הבסיסי ביותר שהיה בה מלכתחילה: האדם.
כשנכנסים למשרדו, שני דברים בולטים לעין מיד. האחד הוא מפה של צפון הארץ, עמוסה במאות נקודות של ערים ויישובים, ממטולה והגולן בצפון ועד נתניה בשרון, שאליהם יוצאים לאורך השנים בוגרות ובוגרי המכללה. השני הוא טקסט על הקיר שכותרתו "להיות מורנטור זה להיות שַׁמָּשׁ". הרעיון פשוט: בעולם שבו יש נרות שבוערים לעצמם, גפרורים שנדלקים לרגע ולפידים שמושכים תשומת לב; תפקידו של איש החינוך הוא להיות ה"שמש" – זה שכל עיסוקו הוא להדליק אחרים.
"לאורך כל שנות פעילותה, נושאת המכללה דנ"א שמכיל בראש ובראשונה תודעת שליחות", אומר לוי. "כבר בתחילת הדרך 'שאנן' קיבלה על עצמה להעמיד אנשי חינוך שמחוברים לערכי תורת ישראל ולציונות במדינה הצעירה שזה עתה קמה. הדנ"א הזה מחייב אותנו לעצב את דמות הבוגרים כמנהיגים שצריכים להגיע לשדה החינוכי ולהוביל".
את תפיסת השליחות הזו מבקש לוי לשמר גם באופי המוסד. "המכללה אינה מהגדולות בארץ, או כמו שאני מכנה אותה: 'מכללה בוטיק', וזה איפשר ליצור אווירה חמה, משפחתית ותומכת. זה סוד כוחה – להשתדרג מקצועית ולהציב סטנדרטים אקדמיים גבוהים מאוד, ומאידך להישאר משפחתית".
אלא שהוותק יכול להפוך גם למלכודת. "האתגר הגדול הוא לקרוא את השטח בקצב גדול יותר, כי השטח מתקדם מהר. מגמות ותוכניות שמוטמעות עכשיו במערכת החינוך חייבות לקבל ביטוי כבר בתהליך ההכשרה ולא בדיעבד". מבחינתו, החיבור לשטח הוא תנאי לרלוונטיות. "אחרת פשוט לא נהיה בעוד עשר או עשרים שנה. זו האג'נדה שלי וזה התפקיד שקיבלתי כמוסד אקדמי מהמדינה בחרדת קודש: להכשיר את המורים הכי טובים שיכולים להיות".
"חזון שלא מתחלף בהתאם למודה"
המתח בין חדשנות לשמרנות מוכר ללוי גם מהדרך המקצועית שלו. הוא היה ממקימי מכללת חמדת הדרום (כיום 'האקדמית חמדת') ועמד בראשה במשך 29 שנה, ואילו ב'שאנן' קיבל לידיו מוסד בן שבעה עשורים.
"להקמת מוסד מההתחלה יש יתרונות וחסרונות. הכל חדש והטעויות נמצאות מעבר לפינה, אבל מצד שני אתה מייסד את הפילוסופיה של המוסד ומעצב את דרכי העבודה שלו. כשהגעתי לשאנן היה ברור לי שיחד עם הסגל צריך לצבוע את המכללה בגוון ייחודי ועדכני, כזה שיחזיק מעמד לאורך זמן ויישאר נאמן לעצמו, ולא יתחלף בהתאם למודה או להתפתחות טכנולוגית כזו או אחרת".
באותן שנים כבר החלה מערכת החינוך לעבור רצף של זעזועים. "היה ברור שהדור הנוכחי עובר שינויים מרחיקי לכת – משבר הקורונה, הלמידה שמשתנה, ההאצה של הדיגיטציה והשפעות הרשתות החברתיות, וזה עוד לפני שהבינה המלאכותית נכנסה לחיינו בסערה".
הכירו: 'מורנטור', מורה שהוא קודם כל מחנך
באקדמית שאנן זיהו כי בשטח קיים צורך בדמות המחנך המסורתי – מורה שהוא קודם כל אדם עם עוצמות, שמוביל את תלמידיו במסע חינוכי שלם, רואה אותם, מכיל וקשוב אליהם, ומצית בהם את הניצוץ לכבוש פסגות וגם לקום מקשיים. "מתוך המחשבה הזאת גיבשנו את תפיסת ה'מורנטור'. עד אז, שמנו במרכז את הטיפוח האקדמי ואת הרמה הלימודית. הכשרנו מורים טובים יותר באנגלית, מתמטיקה, מדעים, תנ"ך והיסטוריה, ובדיסציפלינה היינו מעולים – אבל האם אותם מורים יכולים להיות מחנכים באמת? בשנים האחרונות המרחק בין היותך מורה להיותך מחנך הלך וגדל, והבנו שאין לנו ברירה אלא לחזור ליסודות. כיום, בשיח במערכת החינוך מבינים יותר ויותר שגם מורה מקצועי, למשל למתמטיקה, חייב להיות קודם כל מחנך. יש בכך סיפוק אדיר והוכחה שאנחנו עושים את הדבר הנכון.
בשאנן ביקשו להפוך את תפיסת ה'מורנטור' לחלק ממשי בתהליך ההכשרה. "סטודנטית שלומדת אצלנו פסיכולוגיה חינוכית ובעוד שנתיים תלמד בבית ספר יסודי בבית שאן או בכרמיאל, צריכה לפגוש כבר בשנה א' את הפרקטיקה, כדי שתדע לנהל בעתיד אירוע של חרם או לסייע לילדה שסובלת מחרדות".
אחת הוועדות המקצועיות במשרד החינוך שבהן השתתף לוי בעבר, עסקה בשאלה כיצד מודדים מורה טוב ועל סמך אילו פרמטרים. "מיפינו את כלל הכישורים והמיומנויות האישיות והמקצועיות שהמורה נדרש להם ויצרנו טבלה מפורטת שנקראת 'מפת הממדים', שמשמשת כיום את כלל הגורמים להערכת מורים. לאחר שגיבשנו את משנת המורנטור והטמענו אותה בקורסים ובתוכניות הלימוד, ישבנו לדייק אותה אל מול מפת הממדים, כדי שבקצה הבוגרות והבוגרים שלנו יהפכו מטובים למעולים".
האדם שמאחורי המכונה והילד שמאחורי הציון
חלק ניכר מהתלמידים שיפתחו את שנת הלימודים הקרובה עברו בתוך שנים ספורות את מגפת הקורונה, למידה מרחוק ואי-יציבות, ולאחר מכן כמעט שלוש שנים של מלחמה וחירום. בחלקים בארץ נוספו לכך פינוי, אזעקות בלתי פוסקות ושיבושים ממושכים, ובמשפחות רבות – שירות מילואים ממושך, פציעה או אובדן.
לדברי פרופ' לוי, השיח על "דור אבוד" מתמקד בפערים לימודיים, אבל האתגר עמוק יותר. "המורה נדרש לראות גם את הילד שמאחורי הציון – זה שאיבד ביטחון, חי בחרדה, מתקשה לחזור למסגרת או נושא מצוקה שאינה נראית בכיתה. המבחן של המערכת אינו רק כמה מהר תצליח "להחזיר חומר", אלא לבנות מחדש ביטחון ומסוגלות". הוא מדגיש כי "התלמידים צריכים מורים מעולים, מומחים בתחומם ובעלי חדשנות טכנולוגית, אבל יותר מכל עליהם לבטא את 'האדם' שבמורה. לא ניתן לקדם את הדור באמצעות בינה מלאכותית מבלי שתהיה לך בינה אנושית. יחסי הגומלין בין השתיים הם האתגר הגדול, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לתת למכונה להוביל את החינוך בישראל".
לדבריו, אין בדברים האלה קריאה להאט את הטכנולוגיה. "אוי ואבוי אם המורה לא יהיה מומחה ב-AI כי אז הוא לא יהיה רלוונטי. תפקיד בית הספר חייב להשתנות מהעברת ידע להעברת תרבות, ערכים ובינה אנושית. לכן אנחנו מכשירים את הסטודנטים להגיע לטופ בכל הרבדים. כיום, במקום שילד ייעזר באבא שלו בהכנת שיעורי הבית, הוא יכול בכמה לחיצות לקבל תשובה מהירה ומדויקת. אם לא נעשה בקרה, אנחנו נמצא דור שבעוד שנים ספורות הממשק הכמעט בלעדי שלו יהיה מול בוטים. לכן בבית הספר חייב להיות המפגש עם האדם. זה לא ערך מוסף – זה היסוד של חינוך".
מבחינת פרופ' לוי, אמת המידה לבחינת האיכות של מוסד להכשרת מורים היא: איזה אדם יוצא משעריו ונכנס לכיתה. "אותם מורים יכולים להיות מומחים בטכנו-פדגוגיה, ב-AI ובמקצועות ה-STEM, אבל אם לא יהיה להם האלמנט האנושי או לא ישתמשו בו כראוי – לא יהיה לנו חינוך טוב. כפשוטו. העשייה החינוכית שלנו מייצרת תפנית. הידיעה שאתה נוגע בכל מורה ומורה שלאחר שלוש-ארבע שנים יגיעו לשטח ויחנכו את ילדי ישראל – מרחיבה את הלב".
אז הבינה המלאכותית כבר יודעת לכתוב, לחשב ולהסביר במהירות שאף מורה אינו יכול להתחרות בה. אבל מבחינת פרופ' לוי, דווקא משום כך המרדף הזה מחמיץ את העיקר. "המורה של השנים הבאות יהיה פחות מקור הידע של התלמיד, אך אסור לנו שהוא יהיה פחות משמעותי עבורו. תפקידו מוכרח לעבור אל המקומות שבהם המכונה לעולם לא תוכל להחליף אותו: ללמד לחשוב, להטיל ספק ובעיקר לדעת לראות את האדם שיושב מולו". או, בשתי מילים מתוך הקיר במשרדו: להיות שַׁמָּשׁ.
