יש מנסור עבאס בעברית, ויש מנסור עבאס בערבית. ואם אנחנו באמת רוצים להבין מה הוא חושב, מה האידאולוגיה שלו ולאן הוא מבקש להוביל – כדאי מאוד להקשיב גם למה שהוא אומר בערבית, ולתרגם את הדברים בצורה מדויקת.
כשעבאס אומר בערבית כי את הגדרת ישראל כמדינה יהודית הוא נאלץ לקבל כדי שלא ייפסל מהתמודדות לכנסת, וכשהוא אינו מתנער מהנכבה, אי אפשר להתייחס לכך כאל פליטת פה. הדברים האלה צריכים להיות חלק מהדיון הציבורי עליו בדיוק כמו הדברים המתונים יותר שהוא אומר בעברית.
מבחינתי, זה לא מפתיע. השאלה המעניינת באמת היא אחרת: האם בצד השני של המפה הפוליטית יקום מישהו ויגיד ביושר – עד כאן. האם מישהו שמתיימר לבנות גוש שלטוני יבהיר שאי אפשר מצד אחד לדבר על ציונות, ביטחון ומדינה יהודית, ומצד שני לבנות על תמיכה של מי שמציג עמדות כאלה.
מיאיר גולן אין לי ציפייה בעניין הזה. תפיסת עולמו ידועה, וגם בתוך המפלגה שלו יש מי שמחזיקים בעמדות קרובות יותר לנרטיב שמציג עבאס, בוודאי בסוגיית הנכבה.
אבל יש אחרים שאמורים להישאל על כך. אביגדור ליברמן, נפתלי בנט, ובעיקר מי שמבקשים להציג את עצמם כאלטרנטיבה ממלכתית וביטחונית לשלטון הנוכחי.
קחו למשל את גדי איזנקוט. רמטכ"ל לשעבר, אדם שמבקש להיות חלק מהנהגת המדינה ואולי להוביל גוש פוליטי. האם אין לו מה לומר כאשר עבאס מדבר על הכרה במדינה פלשתינית ומסביר שההכרה שלו במדינה יהודית נבעה, לדבריו, מהצורך שלא להיפסל מהתמודדות לכנסת?.
זו בדיוק הנקודה שבה נדרש קו ברור. לא גמגום, לא "נבדוק את הדברים", ולא ניסיון להסביר שמדובר בקרבות פנימיים בין המפלגות הערביות. יכול להיות שיש גם מאבק פוליטי פנימי, אבל אי אפשר לברוח מהעובדה שיש כאן גם אידאולוגיה.
ובסוף, הציבור צריך לדעת על מה הוא מצביע. אם יש מפלגות שמוכנות להקים ממשלה הנשענת מבחוץ או מבפנים על מנסור עבאס – זו זכותן. אבל הן צריכות לומר לציבור ביושר שהן שמעו גם את עבאס בערבית, הבינו היטב מה הוא אומר, ובכל זאת החליטו שהוא שותף לגיטימי מבחינתן.
הוויכוח כאן איננו על תרגום של מילה אחת. הוא על השאלה האם אנחנו מוכנים להקשיב לפוליטיקאים רק כשהם מדברים בשפה שנוח לנו לשמוע.
