אמרו עליהם שהם דור מפונק, דור של מסכים וטיקטוק, ושזה כבר לא הדור של פעם. אבל מאז השבעה באוקטובר נחשפה שוב דמותו האמיתית של הנוער הישראלי – דור שמבקש להתגייס, לתרום ולקחת אחריות. בפרק השני של סדרת "המכינה לניצחון", עודד הרוש ממשיך את מסעו במכינת "אחד משלנו", המקום שבו נערים שלא תמיד קיבלו את הקלפים הקלים בחיים מקבלים הזדמנות נוספת.
הפרק מתמקד בסיפורו של אילהי חביב, שהתמודד מילדותו עם התקפי זעם, קטטות ועודף משקל. במפגש הפסיכודרמה האחרון של המכינה הוא חוזר אל הרגעים הקשים בחייו וחושף כיצד איבד שוב ושוב שליטה על עצמו.
"הייתי ילד עם הרבה מאוד בעיות עצבים", סיפר. לדבריו, ההתפרצויות לא הסתכמו במילים: "הייתי רב מכות הרבה. כל יום מהחיים שלי זה היה מכות. לא היה יום שעובר בלי שהייתי רב". אילהי תיאר רגעים שבהם הכעס השתלט עליו לחלוטין: "ברגע אחד הייתי חוטף בלאקאאוט. לא הייתי רואה את עצמי, לא רואה אף אחד אחר. מסך שחור מול העיניים".
לצד ההתמודדות האישית, אילהי מחזיק כבר מגיל צעיר בחלום ברור – לשרת כלוחם. הוא הסביר כי מעבר לרצון לשמור על המדינה, חשוב לו לגרום לאמו להיות גאה בו: "אני רוצה את הגאווה הזאת של אמא שלך, שאתה חוזר אליה הביתה עם נשק ומדים". כשעודד שאל אם הוא רוצה שאמו תהיה גאה בו, השיב אילהי: "כן. אחרי כל מה שעברה, מגיע לה".
אילהי סיפר כי דווקא המבט בעיניה של אמו היה עבורו העונש הקשה ביותר. "כמה פעמים ראיתי את אמא שלי הולכת לחדר ומסתגרת בשביל שלא אראה אותה ופורצת", אמר. "היא בחיים לא לקחה לי את הטלפון, היא בחיים גם לא הרימה עליי את הקול, לא עשתה לי כלום – אבל מספיק התגובה בעיניים שלה. מבחינתי זה נקרא עונש".
לדבריו, נקודת המפנה הגיעה לאחר שאמו חלתה. אילהי סיפר כי באותה תקופה קשר בין הצער שנגרם לה לבין מצבה, והחליט לשנות את דרכו: "אמרתי לעצמי חלאס, וגם נשבעתי שאם אמא שלי יוצאת מזה, אני יותר לא גורם לה לבכות. נשבעתי באותו רגע. וברוך ה', החיים שלי השתנו מקצה לקצה".
מתוך הדרך שעבר, אילהי מבקש להעביר מסר לנערים המתמודדים עם אלימות ועם תחושת חוסר מוצא. לדבריו, שינוי יכול להתחיל באדם אחד שמסרב לוותר עליהם: "הם צריכים מישהו שיאמין בהם כמו שהאמינו בי. מספיק בן אדם אחד שיאמין בהם וידבר איתם ללב, ולא מעל גובה העיניים, ויסביר להם מה ההשלכות גורמות".
הוא פנה גם לבני נוער שנגררים לקטטות ולאלימות וקרא להם לעצור לפני שיהיה מאוחר: "לדקור, להרביץ לבן אדם – כמה זמן זה לוקח? חמש דקות, עשר דקות, לגמור את האירוע הזה וזהו". לדבריו, במקום מלחמות פנימיות צריך לבחור באהבה ובכבוד למשפחה: "תנו קצת אהבה. אהבת חינם תפתור הכול בארץ ישראל. מספיק יש לנו חיילים שנהרגים עכשיו בעזה, בלבנון, שומרים על הגזרות. אתם סתם מפריעים להם עם מלחמות מיותרות בארץ".
בהמשך הפרק משוחח עודד הרוש עם ישראל אפרתי, מנהל המכינה, על מצבו של הנוער בישראל ועל הכלים שמעניקה שנת המכינה לחניכים. אפרתי מציע להפוך את שנת הלימודים האחרונה במערכת החינוך לשנת מכינה קדם־צבאית: "אני חושב שאת שנת י"ב במערכת החינוך צריך להפוך לשנת מכינה קדם־צבאית. המיומנויות שהחניכים רוכשים כאן הן מיומנויות חיים שהחברה הישראלית חייבת אותן".
כשנשאל אם הוא אופטימי ביחס לנוער הישראלי, אפרתי לא היסס: "אני מאוד אופטימי, מאוד אופטימי. הם ממלאים אותי בכוח כל יום מחדש".
לקראת סיום השנה משתתפים החניכים בפרויקט שבמסגרתו הם צובעים את סמל המכינה ומשאירים במקום את החותם האישי שלהם. אילהי מסכם את התהליך שעבר במשפט שמלווה אותו גם באימוני הכושר: "רק כשאתה מגיע לכשל, השריר גדל".
את הפרק הוא חותם במסר לכל מי שרוצה לחולל שינוי בחייו: לעשות זאת למען עצמו ולא כדי לזכות באישורם של אחרים. "אם אתם רוצים באמת לעשות את השינוי הזה – תפאדל, אני נותן לכם את ההצלחה שלי, את הברכה שלי", אמר. "אבל אם זה בשביל אחרים, שיחשבו שאתם יפים – אל תעשו. תהנו מהחיים ואל תיתנו לאף אחד להוריד אתכם".
