העולם מתמודד עם בעיית מים חמורה בהרבה מבצורת חולפת – כך עולה מדוח של המכון למים, סביבה ובריאות באוניברסיטת האו"ם. לפי הדוח, במקומות רבים בני האדם משתמשים במשך שנים ביותר מים מכפי שהטבע מצליח להחזיר למאגרים. כתוצאה מכך אגמים מתכווצים, מי תהום הולכים ואוזלים ובאזורים מסוימים אפילו הקרקע שוקעת. החוקרים מזהירים כי חלק מהנזק כבר אינו הפיך ומציעים להפסיק לכנות את המצב "משבר מים" ולהשתמש במונח חריף יותר: "פשיטת רגל של מים".
לפי מחברי הדוח, הבעיה נמשכת במשך שנים, ובני האדם מוציאים ממקורות המים יותר מכפי שנכנס אליהם בחזרה. במקביל, שינויי האקלים עלולים לצמצם את כמות המים הזמינה בחלק מהאזורים.
קאווה מדאני, ממחברי הדוח, מסביר את המצב באמצעות חשבון בנק. נהרות, אגמים ומאגרים הם כמו כסף שנמצא בחשבון השוטף: משתמשים בו, אבל גשמים ומקורות אחרים יכולים למלא אותו מחדש. מי התהום דומים לחיסכון שנצבר במשך תקופה ארוכה מאוד. כאשר המים הזמינים אינם מספיקים, מתחילים להשתמש יותר ויותר ב"חיסכון". אם ממשיכים לעשות זאת לאורך זמן, גם הוא הולך ונגמר.
ומהי "פשיטת רגל של מים"? זה השם שהחוקרים נותנים למצב שבו מערכת המים השתנתה בצורה כה משמעותית, עד שלא ניתן פשוט להמתין לגשם ולצפות שהכול יחזור לקדמותו. לדוגמה, שאיבה מוגזמת של מי תהום עלולה לגרום לקרקע לשקוע ולשכבות שמתחתיה להידחס.
לאחר שהדבר מתרחש, המקום שבו נאגרו בעבר מים עלול לאבד חלק מיכולת האחסון שלו. גם קרחונים שנמסו, ביצות שהתייבשו ומערכות טבעיות שנעלמו אינן בהכרח חוזרות למצבן הקודם כאשר מגיעה שנה גשומה. זו הסיבה שהחוקרים מבחינים בין "משבר" לבין "פשיטת רגל": הראשון עשוי לחלוף, ואילו במקרה השני חלק מהנזק עלול להישאר.
הנתונים שמציג הדוח ממחישים את היקף התופעה: כמעט 75% מאוכלוסיית העולם חיים במדינות שבהן קיים לחץ משמעותי על מקורות המים. יותר ממחצית מהאגמים הגדולים נמצאים במגמת התייבשות, וכ-70% ממקורות מי התהום הגדולים שנבדקו נמצאים בירידה. כ-2 מיליארד בני אדם חיים באזורים שבהם הקרקע שוקעת בעקבות שאיבת יתר של מים מתחת לפני האדמה.
איראן מוצגת בדוח כדוגמה למדינה שבה הבעיה כבר חמורה במיוחד. שנים של שאיבת מי תהום לצורכי חקלאות והקמת סכרים הצטרפו לתקופות של מיעוט משקעים. אחת התוצאות הבולטות היא מצבו של אגם אורמיה, שהיה בעבר מהאגמים המלוחים הגדולים באזור וכמעט נעלם. מצוקת המים במדינה חמורה עד כדי כך שהממשלה העלתה אפשרות של פינוי טהרן ואף ניסתה להשתמש בזריעת עננים בניסיון לעודד גשם.
מדאני, שכיהן בעבר בתפקיד בכיר בתחום הסביבה באיראן, טוען כי למחסור במים יש גם השלכות חברתיות וכלכליות. כאשר אין מספיק מים, הפגיעה אינה מסתיימת בברזים – היא מגיעה לחקלאות, למקומות העבודה ולשגרת החיים.
בעיה משמעותית קיימת גם בנהר הקולורדו, שמספק מים לאזורים נרחבים במערב ארה"ב. לפי הנתונים שהוצגו, כמות המים הזורמת בו ירדה בכ-20% במהלך כשני עשורים. בין הסיבות לכך נמצאות ירידה במשקעים, התאדות מוגברת ושימוש נרחב במים לצורכי חקלאות. שני מאגרי המים המרכזיים של המערכת נמצאים בסביבות 30% מתכולתם.
החוקר בראדלי אודל מאוניברסיטת קולורדו סטייט הזהיר כי אם המפלס ירד לכ-10% עד 15%, הוא עלול להגיע לנקודה שבה אין מספיק מים כדי שיזרמו דרך הסכרים. לדבריו, תרחיש כזה עשוי להתרחש כבר ב-2027.
אחת הנקודות המפתיעות בדוח נוגעת דווקא לטכנולוגיות שנועדו לחסוך מים בחקלאות. טפטפות ומערכות השקיה מתקדמות יכולות להשתמש במים בצורה יעילה יותר, אבל זה לא בהכרח אומר שהצריכה הכוללת יורדת. לדוגמה, אם חקלאי מצליח לגדל יותר תוצרת באמצעות אותה כמות מים, הוא עשוי להרחיב את השטח המעובד.
במקרים אחרים, מים שבעבר חזרו לקרקע או זרמו למקורות סמוכים מנוצלים כעת כמעט במלואם בידי הגידולים. לכן החוקרים מדגישים כי שיפור הטכנולוגיה צריך להיות מלווה גם בהפחתה ממשית של כמות המים הכוללת שנצרכת. הנושא חשוב במיוחד משום שהחקלאות אחראית לכ-70% מהשימוש במים מתוקים ברחבי העולם.
כמות המים אינה הבעיה היחידה. השאלה היא גם האם ניתן להשתמש בהם. ביוב, פסולת תעשייתית, דשנים וחומרים מזהמים עלולים להפוך נהרות ומקורות אחרים לבלתי מתאימים לשתייה או לצרכים נוספים. בנגלדש היא אחת הדוגמאות שמציג הדוח. המדינה עשירה במים, אך חלק מהמקורות נפגעים מחדירת מי ים ומזיהום. גם נהרות באזור הבירה דאקה סובלים מזיהום כימי הקשור בין היתר לתעשיית האופנה. במילים אחרות: מדינה יכולה להחזיק בכמויות גדולות של מים, אך עדיין להתמודד עם מחסור במים שניתן להשתמש בהם בבטחה.
הדוח מפנה תשומת לב גם לשטחי הביצות ברחבי העולם. ביצות אינן רק אזורים מוצפים. הן מסייעות באגירת מים, בהפחתת נזקי הצפות ובשמירה על מערכות טבעיות. לפי הנתונים שהוצגו, שטחי ביצות בהיקף כולל הדומה לשטחו של האיחוד האירופי כבר נעלמו, כאשר חלק גדול מהם הוסב לשטחים חקלאיים. כך אובד לא רק מקור טבעי חשוב, אלא גם מנגנון שמסייע למערכת המים להתמודד עם תקופות קיצוניות.
למרות השימוש במונח "פשיטת רגל", החוקרים אינם אומרים שאין עוד אפשרות לפעול. לטענתם, צריך לשנות את המטרה. במקום להתייחס לכל מחסור כאירוע זמני ולנסות למצוא עוד מקורות, מדינות צריכות קודם כול לדעת כמה מים באמת עומדים לרשותן וכמה הן צורכות. במדינות רבות, לפי הדוח, אפילו הנתונים הבסיסיים האלה אינם מדויקים מספיק. החוקרים קוראים למדידה טובה יותר של השימוש במים, להגבלת שאיבה וצריכה במקומות שבהם הדבר נדרש ולהגנה על נהרות, מי תהום, ביצות, קרקעות וקרחונים.
