אחת הדילמות המרכזיות שעומדות בפני ראש הממשלה בנימין נתניהו לקראת הבחירות הקרובות היא שאלת "המפלגה הרביעית" בגוש הימין: האם לעודד מפלגה נוספת שתקלוט מצביעים מאוכזבים ממפלגות הממשלה, או שהמהלך דווקא יוביל לשריפת קולות?
החשש הוא מציאותי. זה קרה למחנה השמאל בבחירות האחרונות כשמרצ לא עברה את אחוז החסימה, או בסבב בחירות 2019 א', שמפלגתו של נפתלי בנט, שהיה אז עדיין חלק ממחנה הקואליציה, לא עברה את אחוז החסימה בכמה עשרות קולות, מה שהוביל לכך שהימין לא הצליח להרכיב ממשלה ולסבב בחירות נוסף.
לכאורה לנתניהו היה נוח יותר לו כל השחקנים שעל מפת הימין, גם הקיימים כמו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', יחד עם הליכוד, יקלטו לשורותיהם באמצעות מיזוג רשימות, יצירת בלוקים טכניים או שריונים לתוך הרשימות עצמן, את השחקנים שיכולים להביא תועלת ומספר מצביעים מוכח, כמו מפלגת נועם, וגם אחרות כמו משה פייגלין ומיכאל בן ארי, ירון זליכה, ועופר וינטר שיכריז בשבוע הבא על הקמת מפלגה חדשה.
אלא שאז תתעורר בעיה נוספת וקשה לא פחות: כשיש רק שלוש מפלגות על המגרש, מפלגה אחת תישאר ללא הסכם עודפים, מה שיוביל לאובדן קולות ודאי ואולי לאיבוד מנדט. בבחירות הקודמות הדילמה הזאת לא הייתה קיימת: ש"ס ערכה הסכם עודפים עם יהדות התורה, והליכוד עם הציונות הדתית-עצמה יהודית שרצו אז יחד.
בהנחה שהפעם בן גביר וסמוטריץ' ירוצו בנפרד, מעבר לסיכון שהציונות הדתית לא תעבור את אחוז החסימה – לאחר שבמשך 4 שנים הייתה תחתיו ורק לאחרונה עברה אותו באופן יציב אך גבולי – תישאר כאמור מפלגה אחת מבין השלוש: ליכוד, ציונות דתית ועצמה יהודית, בלי אפשרות לעשות הסכם עודפים עם מפלגה מתוך המחנה.
במקרה כזה, אותה מפלגה זורקת למעשה לפח קולות עודפים שנספרו מעבר לאלה המתורגמים למנדטים, מבלי שמפלגה כלשהי ממחנה הקואליציה תקלוט אותם ותוסיף מנדט נוסף למחנה. מנגד, עריכת הסכם עודפים עם מפלגה אשר נמצאת מחוץ למחנה הימין, עשויה להוסיף מנדט דווקא לאותה מפלגה ובכך להוסיף מנדט למפלגה המתנגדת לממשלה. מאחר שלא ניתן לדעת מראש איזו מפלגה מבין השתיים ירוויחו את המנדט הנוסף, יש בכך סיכון לא פשוט, מה שמעורר אצל נתניהו, כאמור דילמה לגבי הצורך בהקמת מפלגה ימנית רביעית בגוש הקואליציה.
שיטת הסכם העודפים בישראל נוסחה בשנות השבעים על ידי שני חברי כנסת ממפלגות גח"ל והמערך ועוגן בחוק הקרוי על שמם: באדר-עופר. החוק קובע נוסחה הקובעת איזו מפלגה מבין השתיין שחתמו על הסכם עודפים, תרוויח את הקולות העודפים משתי המפלגות, במידה שיחד הם הגיעו לשיעור הקולות השווה למנדט.
מאחר שאין שום אפשרות לדעת איזו מפלגה מהשתיים תקבל את המנדט הנוסף מהקולות העודפים, בדרך כלל נחתמים ההסכמים בין שתי מפלגות שיש להם זהות אידיאולוגית לפחות מסוימת, כמו למשל שתי המפלגות החרדיות ש"ס ויהדות התורה וכן, במקרים שרצו בנפרד: הציונות הדתית (או הבית היהודי, מפד"ל בעבר) והאיחוד הלאומי.
כך גם במחנה השמאל כאשר מפלגת העבודה הייתה חותמת על הסכם עודפים באופן קבוע עם מפלגת מרצ. באופן זה, מפלגה אמנם גדלה על חשבון קולות חברתה, אולם המנדט הנוסף נשאר באותו מחנה פוליטי ולא הולך לגמרי לאיבוד.
