במשך שנים איילת שאול, תושבת ראשון לציון, שמעה שוב ושוב את השאלה "איך את עדיין רווקה?" ואת ה"בקרוב אצלך" הקבוע בכל אירוע משפחתי. עכשיו, בגיל 41, היא סוף סוף עמדה מתחת לחופה, וסרטון מהחתונה שלה הפך לוויראלי ברשת. מאחורי הרגע שריגש אלפי גולשים מסתתר סיפור על שנים של המתנה, לחץ מהסביבה ובחירה עיקשת לא להתפשר רק כדי לסמן וי.
איילת גדלה בטבריה, ובתחילת שנות ה-20 לחייה עברה למרכז והחלה לחיות לבד. מבחינתה, עד אז הכול הלך פחות או יותר לפי התוכנית: צבא, תואר בכלכלה, לימודי ראיית חשבון בבר-אילן, עבודה מסודרת וקריירה. נשארו, כביכול, רק חתונה וילדים, אלא שהחיים לקחו אותה למסלול אחר.
כבר בגיל 20 הייתה בזוגיות עם גבר שרצה להתחתן איתה. מסביבה החברות כבר התארסו או התחתנו, אבל היא הרגישה שהקשר פשוט לא נכון לה. למרות הלחץ מסביב, היא בחרה לוותר.
בתחילת שנות ה-30 שלה, הייתה איילת הייתה בזוגיות נוספת שיכלה להגיע לחתונה. "אני זוכרת שאותו בחור אמר לי: 'אבא שלי רוצה אותך כלה, בואי נשמח אותו'. אבא שלו היה לפני מוות. עניתי לו: "כלה אומללה אני לא אהיה. אני לא מתחתנת בשביל לשמח אנשים, אני מתחתנת בשביל עצמי'. ונפרדנו", סיפרה.
לא פחדת להישאר לבד, במיוחד כשהשנים עברו?
"הפחד להישאר לבד היה קיים, אני לא אשקר. זה לעשות שבתות לבד, או להתארח אצל חברים ולחזור לישון לבד. במיוחד כשהשנים עברו ומסביבי חברות כבר התחתנו, הביאו ילדים ובנו משפחות, ואני רווקה. אבל מבחינתי הפחד הזה אף פעם לא היה סיבה מספיק טובה לבחור אדם שלא נכון לי כי ככה החברה מכתיבה. הכרתי לא מעט גברים טובים. אני לא יכולה לומר על מישהו שהוא היה רע, כי אני לא אדבר רעות. הם פשוט לא היו טובים עבורי. לכל אחד היה את הסיפור שלו והפאזל לא התחבר אליי".
מה עזר לך להתמודד עם התקופה הזאת?
"דווקא בשנים האלה התחזקתי מאוד באמונה. הייתי הולכת כמעט כל יום לשיעורי תורה. אני תלמידה הדוקה בשיעור השבועי של הרב יגאל, הלכתי לשיעורים של הרב שניר גואטה, שנתן לי התבוננות אחרת, ושל הרב יצחק פנגר בשיעור קבוע בחמישי, שהעלה לי חיוך. במקום לצאת ולבלות בפאבים ובמסעדות ולהרגיש ריקנות, הייתי חוזרת הביתה באורות. למדתי להסתכל אחרת גם על הדברים שלא הסתדרו לי. לא לראות כל היכרות שנגמרה כעוד כישלון, אלא להאמין שמה שלא שלי פשוט מפנה מקום למה שכן. אנשים חשבו שנדפקתי, כי הייתי מעדיפה ללכת לשיעור תורה ולא לצאת.
עם השנים התחלתי לשמור שבת. מצאתי את עצמי עושה שבתות לבד, מקדשת, הולכת לבית הכנסת ברמת גן, שם גרתי בתקופת הרווקות. אם לא הייתי מגיעה לתפילה, הנשים מבית הכנסת כבר היו דואגות לי ושואלות איפה אני. בהתחלה היה לי קשה להיות הצעירה היחידה שם בשבת, אבל עם הזמן דווקא נהניתי מזה. למדתי הרבה מהנשים המבוגרות, מהדרך שבה הן מסתכלות על החיים ומתמודדות איתם".
במקביל גם בנית לעצמך חיים מאוד עצמאיים. זה השפיע על הזוגיות?
"בניתי עסק והפכתי לאישה מאוד עצמאית ועסוקה, שמטפחת את עצמה בלימודים ובהתפתחות אישית. הכול בחיים שלי התנהל ביומן. בשלב מסוים הבנתי שאני אומרת שאני רוצה זוגיות, אבל בפועל בניתי חיים כל כך מלאים שכמעט לא השארתי בהם מקום לגבר".
ואז רן נכנס לחיים שלך. איך זה קרה?
"חברה הכירה לי את רן ואמרה לי: 'תנסי'. הפעם הראשונה שראיתי אותו הייתה ב-6 באוקטובר, כשהגעתי להורים שלי לשמחת תורה. אני זוכרת שנסעתי למשפחה באותו יום עם תחושה מאוד מוזרה וחזקה שמשהו עומד לקרות, משהו במדינה.
יום למחרת כבר כמעט לא דיברנו וזה לא התקדם. הייתי כבר רגילה להכיר ואז כל אחד ממשיך בדרכו. אחרי תקופה חזרנו לדבר, קבענו להיפגש ולא נפגשנו. התנתקנו. חזרנו לדבר, יצאנו לדייט ושוב התנתקנו. בדיעבד, זה אחד הדברים שהכי מצחיקים ומרגשים אותי בסיפור שלנו. בעלי כבר נכנס לי לחיים, יצא מהם, חזר אליהם, ואני עדיין לא ידעתי שזה הוא".
מה השתנה בפעם שבה זה באמת התחיל להתקדם?
"אחרי כמה חודשים חזרנו לדבר שוב, רק שהפעם החלטנו להכיר אחרת. פחות דייטים פנסיים ופחות לנסות להרשים, יותר דייטים של פעם – לדבר, להכיר, להתחבר ולראות באמת את הנפש של האדם שמולי. והפעם עשיתי עוד משהו שלא היה אופייני לי: לא סיפרתי לאף חברה. אני הייתי כמו ספר פתוח, מספרת הכול. אחרי שנים שבהן כולם ידעו שאני הרווקה, שאלו, ניסו להכיר לי וחיכו לשמוע שכבר יש מישהו, רציתי להוציא את כל רעשי הרקע מהקשר הזה. פשוט יצאנו בשקט, עד שהגיע הרגע שבו הרגשתי שאני כבר יכולה לספר: יש לי את בעלי".
והיום, אחרי שהתחתנת בגיל 41, מה המסר שלך לנשים שעדיין מחכות?
"אם יש משהו שהייתי רוצה שאישה רווקה תיקח מהסיפור שלי, זה לא הבטחה שמחר תמצאי אהבה. זה משהו אחר: שלא תיתן לפחד מהגיל, מהלבד או ממה שאנשים יגידו לבחור עבורה את החיים שלה. שתשקיע בעצמה, בפנים שלה, באהבה לעצמה. כי רק אנחנו אחראיות לחיים שלנו, וכל הטוב יגיע".
