בשנת 1911 היה החוקר היירם בינגהאם משוכנע שפתר תעלומה בת מאות שנים: הוא האמין שמאצ'ו פיצ'ו שבפרו היא וילקבמבה, העיר האחרונה שבה התבצרו שליטי האינקה לאחר שהספרדים השתלטו על ממלכתם. אולם ב-1964, 53 שנה מאוחר יותר, הגיע החוקר האמריקני ג'ין סאבוי לאתר אחר, אספיריטו פמפה, הנמצא כ-60 קילומטרים מצפון-מערב למאצ'ו פיצ'ו. השרידים והממצאים שהתגלו שם חיזקו בהמשך את המסקנה כי דווקא שם שכנה העיר האבודה.
כדי להבין מדוע חוקרים הקדישו שנים לחיפוש אחר וילקבמבה, צריך לחזור כמעט 500 שנה לאחור. במאה ה-16 פלשו הספרדים לאזור שבו שלטה אימפריית האינקה עובדת האלילים בדרום אמריקה. לאחר שהספרדים השתלטו על קוסקו, בירת האימפריה, נסוג שליט האינקה מנקו עם אנשיו אל אזור הררי ומבודד.
שם התקיימה וילקבמבה – מקום שהפך למעוז האחרון של שליטי האינקה ולמרכז ההתנגדות שלהם לספרדים. לפי התיאורים ההיסטוריים, לא מדובר היה רק במחנה מסתור קטן. במקום חיו אלפי בני אדם, הוקמו מבנים ומקדשים, וממנו המשיכו אנשי האינקה להתנגד לשלטון הספרדי. בשנת 1572 הגיע סיפורו של המעוז לסיומו. לנוכח התקדמות הכוחות הספרדיים, אנשי האינקה הציתו את העיר ונמלטו. במשך השנים השתלט היער על המקום, ומיקומה המדויק של וילקבמבה נשכח. כך הפכה העיר ההיסטורית בהדרגה לתעלומה – ולמטרה עבור חוקרים והרפתקנים.
בתחילת המאה ה-20 נכנס לתמונה היירם בינגהאם השלישי, חוקר ואיש אקדמיה מאוניברסיטת ייל, שלימים הפך גם לסנאטור אמריקני. בינגהאם לא היה ארכיאולוג, והוא אף הודה בעצמו: "ידעתי מעט מאוד על האינקה". למרות זאת, הוא החל להתעניין בחיפוש אחר המעוז האחרון של האימפריה. בשנת 1911 הוביל משלחת אל הרי פרו בניסיון למצוא אותו.
במהלך המסע הגיע בינגהאם למאצ'ו פיצ'ו – אתר מרשים במיוחד ובו שרידים רבים מתקופת האינקה. הוא השתכנע כי מצא את וילקבמבה. מאצ'ו פיצ'ו הפכה בעקבות עבודתו לאחד האתרים הארכיאולוגיים המפורסמים בעולם, אולם בכל הנוגע לזהותה כעיר האחרונה של האינקה – התברר בהמשך כי הוא ככל הנראה טעה. והחלק המפתיע ביותר הוא שבינגהאם היה קרוב מאוד לפתרון האמיתי.
במהלך אותה משלחת הובילו מדריכים את בינגהאם גם לאזור אספיריטו פמפה. זהו בדיוק המקום שיזוהה עשרות שנים לאחר מכן עם וילקבמבה. אלא שבינגהאם לא נשאר שם זמן רב. מזג האוויר היה קשה, המזון החל להיגמר והסבלים שליוו את המשלחת איימו לעזוב. הוא המשיך בדרכו ולא הבין את חשיבות השרידים שבהם נתקל. חלפו יותר מחמישה עשורים עד שחוקר אחר חזר למקום.
בשנת 1964 הגיע החוקר האמריקני ג'ין סאבוי לאספיריטו פמפה יחד עם החוקר הפרואני אנטוניו סנטנדר קאסלי. גם עבורם הדרך הייתה מורכבת. תושבים מקומיים חששו בתחילה להוביל אותם אל השרידים בגלל אמונות מקומיות הקשורות למקום. לבסוף הגיעו החוקרים אל האתר וגילו שרידים נרחבים שהיו מכוסים במשך שנים בצמחייה צפופה. "לא האמנו למראה עינינו", סיפר סאבוי. "בכל יום זה הפך לפנטסטי יותר".
במקום נמצאו מבנים שהתפרשו על פני שטח גדול, ובהם שרידי ארמון, מבנים מאבן ומזרקות. סאבוי החל לחשוד כי מדובר בדיוק במקום שחיפשו חוקרים במשך עשרות שנים – המעוז שבו חיו אחרוני שליטי האינקה. הגילוי עורר עניין במהירות. שישה שבועות בלבד לאחר המשלחת של סאבוי יצא צוות של ה-BBC בעקבותיו כדי לבדוק את האתר.
המסע היה קשה במיוחד. אנשי הצוות שטו בסירת גומי, התהפכו במים, טיפסו במדרונות תלולים ונאלצו לפלס את דרכם בתוך צמחייה עבותה. לאחר ימים של מסע הם הגיעו אל השרידים. אבל עדיין נותרה השאלה הגדולה: איך אפשר לדעת שזו באמת וילקבמבה?
אחד הממצאים שסייעו לחוקרים היה לכאורה פשוט מאוד – רעפים. הרעפים היו חריגים משום שבני האינקה נהגו בדרך כלל לכסות את המבנים שלהם בקש. אלא שבתיאור היסטורי שנכתב במאה ה-16 הופיע פרט מעניין במיוחד: הנזיר והכרוניקן מרטין דה מורואה כתב כי לשליטי האינקה בווילקבמבה היה ארמון בעל כמה מפלסים שהיה מכוסה ברעפים.
הרעפים שהתגלו באספיריטו פמפה התאימו אפוא לפרט שהופיע בתיאור ההיסטורי. בהמשך השוו חוקרים בין עדויות שנכתבו בתקופת הכיבוש הספרדי לבין השרידים בשטח. ההתאמות חיזקו את הזיהוי של אספיריטו פמפה עם וילקבמבה. סאבוי סיכם את הגילוי במילים: "השמועות על קיומה של העיר נמשכו זמן רב כל כך, עד שהיא כמעט עברה מההיסטוריה אל המיתוס. עכשיו החזרנו אותה להיסטוריה".
גילוי מיקומה של וילקבמבה פתר חלק גדול מהתעלומה ההיסטורית – אבל לא את כולה. במשך מאות שנים נקשרו לעיר סיפורים על זהב, תכשיטים וחפצים יקרי ערך שאנשי האינקה לקחו איתם כאשר נסוגו מפני הספרדים. סאבוי עצמו טען כי רק חלק קטן מהזהב והתכשיטים של האימפריה נמצא. הוא העלה אפשרות שאנשי האינקה העדיפו להסתיר את האוצרות במערות או להשליך אותם לאגמים, במקום לאפשר להם ליפול לידי הכובשים.
"אנחנו יודעים שמה שמכונה 'אוצר האינקה האבוד' לא נמצא", אמר. גם כיום חלקים מהאתר עדיין מכוסים בצמחייה, והעובדה שהוא נותר במשך תקופה ארוכה כמעט ללא הפרעה הופכת אותו לבעל ערך רב עבור ארכיאולוגים. הסיפור כולו כולל גם אירוניה היסטורית יוצאת דופן: בינגהאם יצא לחפש את העיר האבודה, הפך בדרך את מאצ'ו פיצ'ו למפורסמת בעולם – ואף הגיע סמוך מאוד למקום שחיפש באמת. אלא שהוא עזב מבלי להבין שהפתרון לתעלומה נמצא ממש לידו.
בזמן שאימפריית האינקה התמודדה עם הפלישה הספרדית בדרום אמריקה, העולם היהודי עבר בעצמו תקופה של טלטלה עצומה. רק כמה עשרות שנים קודם לכן, ב-1492, גורשו יהודי ספרד, ורבים מהם מצאו מקלט באימפריה העות'מאנית, בצפון אפריקה, באיטליה ובאזורים נוספים.
במהלך המאה ה-16 הפכה צפת לאחד המרכזים החשובים ביותר של החיים היהודיים ושל לימוד הקבלה, ובה פעלו דמויות כמו רבי יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך", ורבי יצחק לוריא – האר"י. במקביל התקיימו קהילות יהודיות גדולות ומשגשגות בערים כמו קושטא וסלוניקי. כך, בזמן שהשלטון העצמאי של האינקה הלך ונעלם מעבר לאוקיינוס, העולם היהודי היה בעיצומו של תהליך התאוששות והתארגנות מחדש לאחר גירוש ספרד – תקופה שעיצבה במידה רבה את העולם היהודי לדורות הבאים.
