תסתכלו טוב על מה שפורסם השבוע בתקשורת, ותגידו לי: איך זה יכול להיות שלא למדנו, איך אנחנו נוסעים שוב באותו מסלול עיוור ישר חלילה אל האסון הבא התצפיתניות, אותן לוחמות שמכירות כל גרגר חול וכל תנועה חשודה בגזרה, יושבות מול המסכים ומתחננות: "אנחנו מרגישות שוב כמו בשישה באוקטובר".
הן מזהות מחבלים שמתקרבים ל"קו הצהוב", רואות חמושים, מזהות התעסקות חשודה בקרקע והנחת מטענים. הן מתריעות, מדווחות ומבקשות אישור ירי, אבל לטענתן למעלה הכל נתקע. עוד אישור, עוד דרג, עוד בירוקרטיה. ובנתיים הן והליילים בשטח מתמודדים או יותר נכון מבליגים על האיום.
והפיקוד הבכיר איפה? אולי במקום לחשוב שהדרגה מעניקה גם מונופול על המציאות, תצאו לשטח? תרדו לעמדות? שבו ליד התצפיתניות במשמרת? תקשיבו ללוחמים שנמצאים מאות מטרים מהאויב ותראו מה הם רואים?
איך אחרי השבעה באוקטובר, תצפיתנית שואלת: "אם אני יודעת שלא יעשו כלום עם ההתראה שלי, בשביל מה אני סורקת?" למה לוחמת צריכה להרגיש שהיא צריכה מסתכנת בעונש רק כדי שמישהו למעלה יקשיב לאזהרה שלה?
חמאס בוחן את הגבולות. מחפש היסוס, בודק תגובות ומנסה לזהות איפה אפשר להתקרב עוד מטר. הזוי בעיניי שאחרי מה שעברנו, אנחנו חזרה בקונספציה של שישה באוקטובר. מי יגיד לפיקוד הבכיר שאין לנו את הפריבילגיה? מי יגעד לנבחרי התיבור שלנו להתעורר? אם אני יודעת ואתם יודעים אין ספק שגם הם למעלה כולם יודעים? מה אנחנו? ילדי כאפות? מה זו ההבלגה המכוערת הזו?
בפעם הקודמת הכתובת היתה על הקיר, והמחיר היה בלתי נתפס. ערב בחירות. אנחנו רואים לכם. חמאס מחכה לנו מעבר לפניה מי אתם לתת לו גם את הלחי השניה?
