פחות מ-80 יום לבחירות, וקמפיין הירידה מהארץ שוב איתנו. הוא מלווה אותנו הפעם כמעט ברציפות מאז האנרכיה היבבנית של 2023, עוד קודם הטבח: עוזבים, יורדים, שוקלים לעזוב, מאיימים לעזוב, בריחת מוחות, האחרון שיכבה את האור. כעת "מחקר" של אוניברסיטת תל אביב על ישראלים שעזבו בשנים 2023-2025 נתן לקמפיין זריקת מרץ חדשה. הרופאים עוזבים, אנשי ההייטק עוזבים, החוקרים עוזבים, העשירים עוזבים. הבנתם את המסר: מי שבאמת מחזיק כאן את העסק עלול לקום וללכת.
מכספי ציבור, תאגיד השידור הציבורי כבר מלווה את היוצאים מהאריזות בבית ועד נתב"ג וכאן ההיפוך ההיסטורי נהיה מענין. אותו שידור ציבורי שמכשיר את היורדים של 2026 כ"פטריוטים" היה לפני חמישים שנה הבמה שעליה נולד הכינוי שרדף אותם עשרות שנים.
בערב יום העצמאות 1976 התיישב ראש הממשלה יצחק רבין לראיון בטלוויזיה הישראלית, אז הערוץ הציבורי והיחיד במדינה, וכינה לעיני האומה את היורדים "נפולת של נמושות". הארץ סערה. רבין חטף מכל עבר, היורדים נעלבו והממשלה הואשמה ביצירת התנאים שדחפו אותם החוצה. אבל על דבר אחד כמעט לא היה ויכוח: הירידה עצמה הייתה אובדן לאומי.
רבין אפילו לא היה הקצה. ב-1952 הגנה גולדה מאירסון בכנסת על הגבלה מסוימת של היציאה מהארץ. "הציבור חייב לעמוד בגזרה", אמרה, וכפרה בטענה שהגבלה בשעת מבחן היא בהכרח פגיעה בדמוקרטיה. חודש אחרי "נפולת של נמושות" עלה מנחם בגין לדוכן הכנסת. הוא התנגד להגבלות יציאה והזהיר מפני "חומה ברלינאית", אבל את מחיר הירידה חישב במונחים צבאיים והתריע כי מאז 1948 אבדו לישראל "כארבע אוגדות או 12 חטיבות".
השמאל הישראלי איבד את הלגיטימיות שלו כיריב פוליטי
גולדה, רבין ובגין רבו על הכול: מה מותר למדינה לדרוש, מה מותר לעשות ליורד ומה מותר לומר עליו. אבל איש מהם לא העלה בדעתו להציג את הירידה כמעשה מוסרי נעלה. מאחורי הוויכוח עמדה תפיסת עולם שכמעט נמחקה מהשיח הישראלי: שלילת הגלות. ארץ ישראל לא הייתה עוד אופציית מגורים ליהודים, והיציאה ממנה לא הייתה "רילוקיישן".
לא במקרה קראו לזה ירידה. לארץ עולים. ממנה יורדים. עד שהגיע הפרוגרס וגילה שגם לעזוב את ארץ ישראל אפשר למכור כפטריוטיות. זה אותו מנגנון מוכר של היפוך משמעויות: הרצחנות הערבית נדחקת לטובת קמפיין "טרור יהודי" וירידה מהארץ הופכת לפתע למעשה מוסרי של פטריוטים. היורד החדש כבר אינו דמות שצריך לשכנע לחזור, אלא כמעט מודל לחיקוי – משכיל, מצליח, מבוסס, "נייד". אם המדינה תמשיך להשתנות בכיוון שאיננו מקבלים, ניקח איתנו את הרפואה, המדע, ההייטק והכסף.
מכיכר הסרבנות לכיכר החטופים: המיתוג מחדש של האסון
יהודים לא שבו לארץ ישראל כדי להפוך אותה לעוד כתובת שאפשר להחליף כשהשלטון אינו מוצא חן בעיניהם. ואם כבר החלטתם להפוך את הירידה לקמפיין, את העזיבה להצהרה ואת עצמכם ל"פטריוטים" מפני שאתם מאיימים ללכת – לפחות תחסכו מאיתנו את האיום. סעו.
