הוא המתין שעות ליד הטלפון, מחכה להזמנה ליום ההולדת של חברו הטוב, אירוע שכל כך ציפה לו, אך היא בוששה להגיע. לבסוף אזר אומץ ושאל את חברו מדוע לא הוזמן. התשובה שקיבל נחרטה בו לשנים: "אמא שלי אומרת שאתה גנבת לי את המצלמה כי אתה יהודי".
שנים אחר כך, אחרי שעזב את רוסיה ועלה לישראל בעקבות האנטישמיות ותחושת חוסר השייכות שליוו אותו שם, סרן ד"ר מ', בן 31, עומד במקום אחר לגמרי. הוא מתגורר בבאר שבע, עובד כרופא מומחה להרדמה, ולאחרונה סיים קורס קציני רפואה במילואים. "אני חושב שהילד שהייתי אז היה גאה בי. יש לי מקום שאני גאה בו, אני מרגיש בטוח, ופה אף אחד לא יגיד לי שאני יהודי בקטע רע", סיפר בריאיון ל-C14.
מתי בעצם הבנת שאתה רוצה לעזוב את רוסיה ולעלות לישראל?
"חשבתי על זה הרבה זמן. עוד לפני שהתחלתי ללמוד רפואה כבר ידעתי שאני רוצה לעשות עלייה. פשוט חיכיתי, חשבתי שקודם יותר טוב לסיים את הלימודים, לקבל את המקצוע ואז לעבור. עם כל העניין של האנטישמיות וחוסר השייכות, אתה לא מרגיש שאתה חלק מהקבוצה הדומיננטית שם, ואתה מרגיש שאתה שונה. אז זה רק חיזק את החשק לעשות עלייה".
ועד כמה האנטישמיות הייתה נוכחת בחיים שלך שם?
"בהתחלה זה מתחיל מצחוקים כאלה, מצחוקים לא תמיד נעימים. לפעמים זה גם אלימות. גם אחר כך בעבודה היה יותר קל פשוט להסתיר את הזהות היהודית שלי, לא להגיד לאף אחד, כי יש אנשים בסביבה שלא כל כך אוהבים אותנו".
כשעלה לישראל, מ' כבר היה אחרי שנים של לימודי רפואה ברוסיה, אבל כאן התואר והניסיון לא פתחו לו מיד את דלתות בתי החולים. בזמן שלמד עברית, התכונן למבחן הרישוי והמתין להזדמנות להשתלב מחדש במקצוע, הוא חזר לעבוד בעבודות מהסוג שהכיר עוד מילדות. "עבדתי בבנייה, עבדתי כעוזר קצב, בכל מיני עבודות שונות", הוא מספר.
ומתי הצלחת לחזור לעסוק ברפואה?
"כשסיימתי את תוכנית מסע, אחרי שמונה חודשים עשיתי את המבחן ועברתי בהצלחה בניסיון הראשון. אחר כך חיכיתי לסטאז' כמעט שבעה חודשים, אני חושב, כי לא היו הרבה מקומות. אז כן, חיכיתי ועבדתי".
מתי התחלת להרגיש שאתה באמת שייך לכאן?
"היו כל מיני אירועים סביב העבודה וגם סביב השירות בצה"ל, שבהם הבנתי שאני במקום הנכון ושאני שייך לפה. פגשתי אנשים שהם כמוני, שעברו מכל מיני מדינות מברית המועצות וגם מצאו את עצמם פה. זה פשוט נתן לי את תחושת השייכות למקום".
מה גרם לך להחליט שאתה רוצה לשרת בצה"ל?
"אחרי 7 באוקטובר, ראיתי את הפצועים בבית חולים סורוקה, היו מלא. זה היה משהו שונה מבחינתי. חשבתי על זה שאולי צריכים אותי שם בצבא, שאני יכול לעזור במשהו. אם אני יכול לתרום קצת מהזמן שלי, מהחיים שלי, מהידע שלי, ולעזור למדינה שאני חושב שהיא המקום היחיד שהוא בשבילי, שאין לנו מקומות אחרים, אין לנו מדינות אחרות, הרגשתי שאני פשוט חייב".
איך נראה השירות שלך כרופא בצה"ל?
"שירתי עם הלוחמים. הייתי בכל מיני מקומות. הייתי בבקעת הירדן, ביו"ש, הייתי בצפון, קרוב למטולה, עם כל מיני אימונים. הייתי בגבול סוריה, הייתי בדרום".
היה רגע בשירות שבו הרגשת כמה שאתה משמעותי?
"אחרי כמה מחזורים של הלוחמים אני פתאום רואה פנים מוכרות. חיילים שהיו אצלי חוזרים כבר בתור מפקדים, ואומרים לי: 'מיכאל, מה שלומך? איך אתה?'. וחלק מהם אומרים תודה שעזרת לי פעם. זה היה מבחינתי הכי משמעותי שהרגשתי בצבא. עזרתי למישהו, הוא חזר ועכשיו הוא עושה תפקיד משמעותי ומכין את הדור הבא".
איזה מפקד אתה רוצה להיות?
"מבחינתי, להיות מפקד זה לא הכי חשוב. הכי חשוב זה להרגיש שאנחנו פשוט עובדים ומשרתים ביחד, ואנחנו שווים. פשוט למישהו יש תפקיד אחד ולמישהו תפקיד אחר. אני רוצה להיות מפקד שנותן תחושת משמעות לפקודים, שהם יכולים לסמוך עליי ושאני אוכל לסמוך עליהם".
