אזרח בריטי בשם דייב קריספ יצא לטייל בשדה עם גלאי מתכות פשוט, כאשר לאחר שפתאום הגלאי החל לצפצף, הוא חפר מעט באדמה וגילה מטבע עתיק. קריספ הבין מיד שזה לא סתם ממצא, עצר את החפירה והתקשר לארכיאולוגים מומחים.
כשהמומחים הגיעו לחפור בצורה מקצועית, הם הופתעו לגלות כד חרס ענקי באדמה. הכד היה מלא לגמרי במטבעות רומיים – יותר מ-52,000 מטבעות בשווי מוערך של כארבע שנות שכר של חייל רומי באותה תקופה.
המשקל הכבד של האוצר, כ-160 קילוגרמים, הוכיח שהכד נטמן באדמה כשהוא ריק, וכי האנשים שמלאו אותו שפכו את המטבעות פנימה מתוך כלים קטנים יותר. המיקום המיוחד שבו נטמן הכד הוביל את החוקרים למסקנה שלא מדובר בקופה פרטית של אדם שביקש להסתיר את כספו, אלא במנחה פולחנית משותפת שהוקדשה לעבודת אללים על ידי תושבי האזור.
מאז הגילוי הראשוני, האוצר עבר תהליכי ניקוי, מיון ומחקר מקיפים. כיום, המטבעות המקוריים וכד החרס מוצגים במוזיאון סומרסט שבבעלות המדינה, שם הציבור הרחב יכול לצפות בהם. בעיר פרום הסמוכה למקום הגילוי מוצגת תערוכה מיוחדת עם דגם שחזור של הכד וחלק מהמטבעות, והאוצר כולו נחשב לאחד התגליות האהובות והמפורסמות ביותר בתולדות בריטניה.
המטבעות שנמצאו בכד נוצרו בין השנים 253 ל-305 לספירה, תקופה סוערת שבה האימפריה הרומית חוותה מלחמות וזעזועים פוליטיים. האוסף כולל מטבעות של יותר מ-25 שליטים שונים. הממצא המרתק ביותר הוא קבוצה נדירה של מאות מטבעות של מפקד צבאי בשם קראוסיוס, שמרד ברומא והכריז על עצמו כקיסר עצמאי בבריטניה.
קראוסיוס היה מפקד הצי הרומי שקיבל משימה להגן על חופי בריטניה ואירופה מפני שודדי ים. לאחר שהורשע במעילה ובשיתוף פעולה עם השודדים, נודע לו כי הקיסר הורה להוציאו להורג. בשנת 286 לספירה הוא החליט למרוד, ניצל את נאמנות חייליו והכריז על עצמו כקיסר עצמאי של בריטניה. הוא ניהל מנהל תקין, טבע מטבעות שונים עם דיוקנו והחזיק בשלטון כחמש שנים, עד שנרצח על ידי עוזרו הקרוב.
כזכור, במקביל לטלטלה ולמלחמות באימפריה הרומית במאה השלישית לספירה, העם היהודי חווה פריחה רוחנית משמעותית. בארץ ישראל, תחת שלטון חכמי האמוראים בטבריה ובציפורי, התגבש והוכרז התלמוד הירושלמי. במקביל בבבל, הוקמו מרכזי הלימוד הגדולים בסורא ובנהרדעא, שהניחו את היסודות לצמיחת התלמוד הבבלי. הערעור במעמדה של רומא סימן את מעבר מרכז הכובד הרוחני מגליל לקהילות בבל, צעד שעיצב את ההלכה והתרבות היהודית עד ימינו.
