הגיע הזמן לומר את האמת בקול ברור ומבלי לייפות את המציאות. התנהלותו של גלעד ארדן בימים האחרונים לא מפתיעה אותי כלל, אבל היא בהחלט דורשת תנועת מראה אכזרית מול תופעה כואבת שמאיצה את השחיקה בפוליטיקה הישראלית: פוליטיקאים שמוכנים לזרוק לכל הרוחות את כל מה שהאמינו בו לכאורה, רק ברגע שהאינטרסים האישיים שלהם מתנגשים בקיר המציאות.
ארדן היה לאורך שנים רבות בשר מבשרה של המחנה הלאומי, איש שצמח, טיפס והחזיק בשורה של תפקידי מפתח בכירים אך ורק הודות לגבו ולבית הקיבול של תנועת הליכוד. עד לפני חודשים ספורים בלבד, אותו ארדן בדיוק כיתת רגליים במסדרונות הכוח, התדפק על דלתות וחיפש בכל כוחו ובכל דרך אפשרית לקבל ג'ובים נוחים כמו יו"ר התעשייה האווירית. זיכרון הציבור אינו קצר כפי שהם היו רוצים שנחשוב. ראינו היטב כיצד נעשו ניסיונות בלתי פוסקים להשתלב, להיבנות ולהבטיח את עתידו האישי באותם מוקדי כוח ממש.
גלעד ארדן הכריז על הקמת מפלגה חדשה: "לא נשב בשום ממשלה צרה"
אבל האמת המרה מתגלה ברגע שהדרך נחסמת. ברגע שדרכו לא צלחה או שהתפקיד המיוחל לא הגיע לידיו כמצופה, הוא בחר באבחה אחת "לחתוך את הקווים", להפוך לאיש שמאל לכל דבר ועניין, ולאמץ ללא שום היסוס נרטיבים שמשרתים יריבים פוליטיים מובהקים. המרחק בין מי שהתיימר להיות סמל ימני לבין מי שמגיע עד כדי העדפת ממשלה בשיתוף המפלגות הערביות על פני שלטון הימין – הוא מרחק עצום, המעיד אלף עדים על מניעים שאינם ענייניים כלל.
השאלה המרכזית העומדת על הפרק היא מזמן לא הגרסאות הסותרות והמתפתלות סביב הצעות שריון כאלו ואחרות, אלא עצם היסוד של האמינות והנאמנות הבסיסית לדרך. מי שהיה מוכן לעשות הכל, להתפשר ולפעול בכל אמצעי כדי לגרוף עוד תפקיד ועוד מעמד מאותו מחנה ממש, עומד היום בחוצפה ומחרף וגודף את הבית החם שגידל אותו ונתן לו במה לעלות ממנה.
יש לציין זאת בצורה הישירה והחדה ביותר, בלי למצמץ: לולא אותם תפקידים בכירים והבמה המרכזית שקיבל ארדן לאורך השנים במסגרת המחנה הלאומי, הוא היה נותר עורך דין אלמוני ובינוני באשקלון. משום כך, כל מתקפות האיומים, תביעות ההשתקה והביקורת הנוקבת שהוא מפיץ היום אינן נובעות חלילה מאידיאולוגיה צרופה או מדרך ישרה, אלא מתסכול אישי עמוק, מרים ואוכל כל על אובדן הכוח, השררה והכיסא.
הטור נערך על סמך הדברים שאמר פרשננו הפוליטי יעקב ברדוגו לטל מאיר בתוכנית ישראל הבוקר.
