בין עשרות פריטי הציוד שחילק שמעון אלפסי בחוות גלעד, היה רגע אחד שנחרט בזיכרונו – אחת התושבות, שביתה נשרף, ניגשה אליו וביקשה שלושה זוגות נעליים, לבעלה ולשני ילדיה הגדולים. מאז השריפה, סיפרה, הם נאלצו להסתובב בנעלי עבודה בלויות שנשלפו מקרטון ישן במחסן. כשקיבלה את הזוגות החדשים, אמרה לו שסוף-סוף חשה הקלה. "הלב שלי נפתח. ברמה שאמרתי שאני עושה הכול כדי לדאוג לכל מה שאני יכול", שיתף בהתרגשות בריאיון ל-C14.
אלפסי, תושב ירושלים ובעל חנויות "הנסיך הטקטי", הגיע לחווה עם עובדיו וחילק לתושבים ציוד טקטי, אמצעי הגנה עצמית, וסטים, קסדות, נעליים וציוד נוסף. לדבריו, שווי הציוד שחולק עומד על עשרות אלפי שקלים, אך למרות הסכום העצום, בעיניו כלל לא מדובר בתרומה. "זו חובה, לדעתי".
מה הבאתם לחוות גלעד?
"את כל האמצעים האפשריים והחוקיים, כדי שגם לאנשי החווה, גם לנשות החווה וגם לנערי ונערות החווה תהיה אפשרות להגן על עצמם, במקרה שהם מוטרדים או מותקפים. שלא נגיע לעוד מצבים כמו האירוע המצער שהיה, ושאם יש התקרבות של אנשים שרוצים להזיק למתיישבים ולאנשים ששומרים על ארץ ישראל בגופם ובנפשם – הם לא יצטרכו להגיע לאינטראקציה של פנים מול פנים, אלא יוכלו להגן על עצמם גם מרחוק".
איזה ציוד חילקתם בפועל?
"גז מדמיע לטווח רחוק, אקדחי גז ושוקרים עם פנס. אם אישה יורדת לצומת למטה, יש לה פנס כדי להאיר את הדרך עד לש"ג, ושם כבר יש חיילים. אם מישהו מטריד אותה, הפנס מגיע גם עם שוקר. לכל הרועים ולעובדי החווה שיוצאים לגבעות, רועים את הצאן או מטפלים באדמה, הבאנו אלות נשלפות. לכיתת הכוננות הבאנו וסטים, נעליים ותיקים, כדי שיהיה להם ציוד איכותי ומסודר שיאפשר להם להמשיך לעמוד על השמירה ולא לרדת מזה בגלל שאין להם ציוד".
מי קיבל את הציוד?
"הציוד נועד לכולם, אבל במיוחד לאלה שהבתים שלהם נשרפו. הגיעו חבר'ה שהבתים שלהם נשרפו, שהקסדות שלהם הפכו לאפר והווסטים שלהם נשרפו כליל. אז הבאנו להם את כל הציוד, מקצה לקצה. לנשות היישוב הבאנו מכלי גז קטנים, כדי שיוכלו להגן על עצמן בלי להתקרב למגע פיזי עם המטריד. זה מגיע לטווח של חמישה מטרים והוא נשאר רחוק. לרועים הבאנו אלות נשלפות, כדי שיוכלו להגן על עצמם. את יודעת טוב מאוד כמה אירועים היו עם רועים".
הסיוע לא מסתכם בציוד טקטי?
"ממש לא. עכשיו אנחנו מתחילים לדאוג גם למשפחות שהבתים שלהן נשרפו. רק הבוקר קיבלתי את רשימת מידות הנעליים של המשפחות, אז נדאג לנעליים לכולם. נביא גם בוקסרים וגרביים לכל הגברים ולעובדי החווה. זה יגיע בעזרת השם בשבוע הבא, וממשיכים להתקדם עם כל מה שאפשר. כל מה שאפשר לעזור להם – אנחנו נעזור להם.
עשיתי גם הזמנה גדולה של גזיות ופק"לי קפה, כדי שלכל מי שצריך, ובמיוחד לאלה שנשרפו להם הבתים, יהיה גם את הציוד הכי בסיסי שיש. האישה שאחראית על הטיפול במשפחות שלחה לי רשימה של מידות הנעליים. זה משהו שיש לי במלאי, אבל את שקי השינה ואת הגזיות הזמנתי מיד מהספק כדי שיגיעו".
מה גרם לך להתגייס למענם בצורה כזאת?
"אלה אנשים שחוו עכשיו שתי טראומות שאין לתאר אותן. תחשבי מה זה שהבית שבנית בשתי ידיים נשרף כליל, עם כל התכולה שבו, כל הזיכרונות וכל העבר. נוסף על כך היה אירוע הרצח, שהוא הכי מצער וכואב בעולם. נשארו עכשיו אלמנה ויתומים, וכל החווה נמצאת בטראומה מהאירוע הזה. לפחות נדאג למה שנמצא ביכולות שלנו
האהבה שלי לארץ ישראל היא ללא הגבלה. מבחינתי, אני אוהב למצוא את הדרכים שבהן יש לי אפשרות לתרום את החלק שלי לעשייה ולהחזקה של ארץ ישראל ושל אדמת ארץ ישראל".
חששת ממשהו לפני שהחלטת לעשות את זה?
"אני ימני קיצוני גאה. את זה אני יכול להגיד. אני לא מפחד ולא מתבייש במי שאני. הרבה חברים אמרו לי: 'אחי, הסרטון הזה יכול לעשות בעיות. יש הרבה לקוחות שפחות מחזיקים בדעות האלה'. אמרתי להם שאם יש לקוחות שהחליטו להפסיק לעבוד איתנו בגלל שבחרתי לדאוג לאנשים שאני רואה כאנשים שלי וכצד שלי, אז בשמחה רבה. הקדוש ברוך הוא ישלח כסף כפליים".
איך התושבים בחוות גלעד הגיבו לתרומה שלך?
"זה אחד הדברים שגרמו לי להוציא עוד ועוד ועוד. האנשים האלה הם כולם לב אחד גדול. עשינו בעבר אירועים ותרמנו גם לחיילים. אנשים אומרים לך תודה רבה, מהלב, והכול בסדר. אבל יש אנשים שאתה עושה בשבילם משהו, ואתה רואה בעיניים שלהם שהם אומרים לך, בלי מילים: 'זה לא מובן מאליו. אני בשוק שאתה עושה את זה. אני מעריך את זה יותר מכול. אין לי מושג במה זכינו שאתה מביא לנו ככה'.
"הם מרגישים כאילו לא מגיע להם. אפס חזירות, אפס רעב. הם לא באו לטרוף ולחטוף. כל אחד לקח רק את מה שהוא צריך. אחד אמר: 'אשתי לא חמושה, אז אני אשמח לקחת לה את זה'. אחר אמר: 'הקסדה שלי נשרפה, אז אשמח לקחת קסדה. וסט אני לא צריך, כי הוא נשאר שלם'.
אני אומר לו: 'אחי, אתה לא צריך קסדה?', והוא עונה: 'לא, אני לא צריך קסדה. הקסדה הייתה שם, אבל הווסט נשרף לי'. הוא נותן לך הרגשה כזאת של הוקרת תודה, ואתה אומר לו: 'אחי, אתה לא צריך להגיד תודה. לך צריך להגיד תודה. אתה יושב על אדמת ארץ ישראל, בחוסר תנאים, בהתעללות ובטראומות, והעיקר להישאר'".
מה המפגש איתם עשה לך?
"זו הייתה הרגשה מטורפת. הלב שלי נפתח. אמרתי לאישה שאחראית על המשפחות שנשרפו להן הבתים: 'אני חס ושלום לא מבטיח משהו שאני לא יכול לעמוד בו, אבל תעשי לי בבקשה רשימה של כלל הצרכים של כל המשפחות. כל מה שאני יכול לתת מהמלאי מיד – אני אתן. מה שאני לא יכול לתת מהמלאי, אדבר עם החברים שלי ועם השותפים העסקיים שלי".
הסיוע יימשך גם בהמשך?
"אני באמת לקחתי אותם לתוך הלב שלי. מהבוקר אני מתכתב עם האישה שאחראית על המשפחות לגבי כל הדברים. כבר הייתה לי שיחה עם מפעל לפנלים במישור, שיש לי איתו גם קשר עסקי, כדי לדאוג להם לפלטות פנל ולעוד דברים. הוצאתי עכשיו נעליים לכולם. אני באמת לקחתי אותם אליי לתוך הלב".
