ושוב בפינתנו: "אנחנו זה לא הם והם זה לא אנחנו", והפעם פעילי שמאל קיצוני מגיעים למטה מפלגה, צבועים בדם ומטילים אימה. והמצור התורן הוא לא במספרה וגם לא בחדר המדרגות של ח"כ טלי גוטליב. הפעם המצור הוא במטה הציונות הדתית בשוהם.
והשאלה המתבקשת כרגיל היא: איפה, למען ה', כל הגינויים המרגשים? איפה יאיר גולן, איפה גדי איזנקוט, איפה מנהיגי האופוזיציה שכל יום מטיפים לנו על דמוקרטיה, כשנבהלים ומתחלחלים מכל חסימה של מרדכי דוד? איפה הם?
והתשובה היא: הם בבית עם הרגליים על השולחן בסלון, כי ככה זה. וכולנו כבר יודעים שכשמדובר באלימות מהצד הנכון של המפה הפוליטית, הזעזוע הנאור שלהם יוצא להפסקה. פתאום שתיקה, צרצרים ואפילו לא ציוץ אחד רפה לרפואה.
דמיינו לשנייה מה היה קורה אם פעילי ימין היו צובעים את הידיים בדם ופורצים למטה של מפלגת שמאל. האולפנים היו פורצים במהדורות מיוחדות, הפרשנים היו צועקים על "קץ הדמוקרטיה! מלחמת אזרחים". היו דורשים מעצרים מיידיים וקוראים לזה טרור פוליטי מסוכן.
אבל כשזה קורה נגד הציונות הדתית, נגד המתיישבים – מה שהם נוהגים לכנות "מתנחלים" – זו סתם "מחאה לגיטימית". בכל זאת, מדובר ב"אוכלי מוות", המים העכורים ולא הכופתאות המשובחות, אלה שצריך לחנך מחדש, נוער הגזמבות ההזוי והמשיחי. והצביעות הזו, ששוברת את כל השיאים, כבר לא מזעזעת אותנו. התרגלנו.
אז חברים, נגיד שוב, כאילו שזה עוזר: הטפה נגד אלימות והסתה שבעה ימים בשבוע, וביום השמיני לעצום עיניים בכיף שלכם – זה לא סבבה.
יש איזו תקווה שתפנימו: אלימות היא אלימות היא אלימות, וזה בכלל לא משנה איזה שלט החזקתם ביד כשביצעתם אותה או איזה פתק תשימו בקלפי כדי להצדיק אותה. היא בזויה, היא מכוערת, ובעיקר היא דורשת את אותה רמת טיפול שלה זוכה אלימות מצד ימין.
