כמעט בכל מערכת בחירות מזהירים מפני "בחירות גורליות". בדרך כלל זו קלישאה הנשכחת מיד לאחר ספירת הקולות. אבל בחירות 2026 מעניקות הזדמנות נדירה להביט לאחור על ארבע השנים שחלפו מאז נובמבר 2022 ולראות את התמונה השלמה. בארבע השנים הללו לא התנהל כאן עוד מאבק פוליטי רגיל בין קואליציה לאופוזיציה, אלא ניסיון עקבי למנוע מממשלה שנבחרה כחוק למשול, לעקוף את הכרעת הבוחר ולשנות את כללי המשחק כאשר תוצאות הבחירות אינן מקובלות על הצד המובס.
מאז מהפך 1977 התקשה השמאל להשלים עם העובדה שהימין אינו סטייה זמנית, אלא רוב פוליטי יציב וגדל, המסוגל לשוב ולנצח פעם אחר פעם. במשך שנים נשמר לפחות הכלל הבסיסי של המשחק הדמוקרטי: מפסידים בבחירות, מתארגנים מחדש ומנסים לשכנע את הציבור בפעם הבאה. בשנים האחרונות גם הכלל הזה נשחק. במקום לקבל את הכרעת הציבור, הלכה והתגבשה התפיסה שלפיה ממשלת ימין אינה זכאית להשלים כהונה רגילה. המסר היה ברור: אם הימין ניצח אין חובה לאפשר לו למשול. מאותו רגע, הקלפי חדלה להיות סוף הוויכוח והפכה רק לתחילתו.
האנרכיה הקיצונית שנודעה בשם "מחאת קפלן" לא הסתפקה בהתנגדות למדיניות הממשלה. היא הפכה למסע דמוניזציה שיטתי. הממשלה הוצגה כאויב מוסרי ותומכיה כאויבים פנימיים. ראש הממשלה לא הוצג עוד כיריב שיש להחליפו בבחירות, אלא כאיום שיש לסלק. הממשלה לא הוצגה כקואליציה שניתן לבקרה ולהחליפה, אלא כמשטר שאין לציית לו.
גם ציבור הבוחרים עבר דה-לגיטימציה. מיליוני אזרחים לא הוצגו כבעלי עמדה פוליטית אחרת, אלא כקבוצה חשוכה שיש לבודד ולהוקיע. ברגע שמחנה פוליטי מפסיק לראות ביריביו אזרחים שווי זכויות ומתחיל לראות בהם מכשול שיש להסיר מן הדרך, המחלוקת חדלה להיות דמוקרטית. היא הופכת למאבק על עצם זכותו של חלק מן העם להיות שותף לעיצוב מדינתו.
השלב הבא כבר היה חמור הרבה יותר. הסרבנות חדרה אל מערכות הביטחון, ואיום בפגיעה בכשירות הצבא הפך לכלי לחץ פוליטי. במקביל הופנתה המערכה גם כלפי חוץ: ממשלות זרות, כלי תקשורת וגורמים מדיניים ברחבי העולם גויסו כדי להגביר את הלחץ על ממשלה שנבחרה בידי אזרחי ישראל.
ארבע השנים שבין 2022 ל-2026 אינן מלמדות רק על עימות פוליטי חריף. הן מלמדות על שינוי עמוק יותר: מעבר מניסיון להחליף ממשלה לניסיון לשנות את משמעותן של הבחירות עצמן. לא עוד מאבק על זהות הממשלה, אלא על עצם זכותו של הציבור לבחור ממשלה שאינה מקובלת על האליטות הפוליטיות, המשפטיות והתקשורתיות.
כאן מתבקשת שאלה קשה, אולי הקשה ביותר במערכת הבחירות הזאת. אם במשך חמש-שש מערכות בחירות רצופות, וביתר שאת בארבע השנים האחרונות, חלקים גדולים מן השמאל אינם מקבלים את הכרעת הבוחר, מערערים על סמכות הממשלה הנבחרת, מפעילים לחץ באמצעות מוקדי כוח שאינם הקלפי ומבקשים לעקוף פעם אחר פעם את רצון הציבור – האם אינם מאבדים בהדרגה את הלגיטימיות שלהם כיריב פוליטי?
ואולי השאלה האמיתית של בחירות 2026 כבר איננה אם השמאל ישוב יום אחד לשלטון. אולי השאלה היא האם בהתנהלותו בשנים האחרונות הוא גזר על עצמו גלות פוליטית ארוכה, אולי אף נצחית, מן הציבור הישראלי.
