מאז הפסקת המלחמה מול איראן מנסים גורמים בתקשורת ובשמאל הישראלי לבנות נרטיב חדש: היחסים בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הידרדרו, הברית נסדקה וישראל איבדה את מקומה בבית הלבן. אלא שהמציאות מורכבת יותר, ובעיניי גם הפוכה לגמרי.
היחסים בין טראמפ לנתניהו נותרו קרובים, עמוקים ופוריים. מה שהשתנה אינו בהכרח הקשר ביניהם, אלא הצורך הפוליטי והתדמיתי של טראמפ להבהיר לעולם, ובעיקר לאזרחי ארצות הברית לפני בחירות אמצע שהוא האיש שמוביל את המערכה.
נתניהו אחרי הפגישה עם טראמפ: "אחת השיחות הכי טובות שהיו לי"
כדי להבין זאת צריך להתבונן בהישגים הישראליים בשנים האחרונות. מבצע הביפרים, הפגיעה הקשה בארגון הטרור הרצחני חיזבאללה, חיסול בכירי ארגוני הטרור ברצועת עזה, עריפת שדרת הפיקוד בלבנון וההישגים חסרי התקדים מול איראן, כל אלה בנו מחדש את מעמדה של ישראל כמעצמה אזורית. במקביל, הם חיזקו את דמותו של נתניהו כמנהיג שהעז לקבל החלטות היסטוריות בשעה שרבים בעולם היססו.
ישראל לא המתינה שהעולם יעשה עבורה את העבודה. היא פעלה, יזמה, הפתיעה והכתיבה מציאות חדשה. גם בתוך איראן הפך נתניהו לדמות שמעסיקה את הציבור ומסמלת בעיני מתנגדי המשטר את התקווה לשינוי ולחופש . בעידן שבו תדמית היא חלק בלתי נפרד מעוצמה מדינית, אי אפשר להתעלם מהמשמעות של הדבר.
דווקא ההצלחה הישראלית יצרה לטראמפ בעיה תדמיתית. נשיא המעצמה הגדולה בעולם אינו יכול להרשות לעצמו להיתפס כמי שנגרר אחרי ראש ממשלת ישראל, מוכשר ומנוסה ככל שיהיה. טראמפ בנוי על דימוי של מנהיג חזק, בלתי צפוי ועצמאי, שמקבל לבדו את ההחלטות ומאלץ את האחרים להתיישר בהתאם.
כאשר בעולם נוצר הרושם שנתניהו הוא שהוביל את המהלך וטראמפ הצטרף אליו, הנשיא האמריקאי נדרש להמציא את עצמו מחדש. לכן אנחנו שומעים אמירות פומביות שנועדו להדגיש מי הבכיר ומי מקבל את ההחלטה. לכן גם המפגשים מתנהלים לעיתים ללא הטקסיות, ההצהרות המשותפות והכניסה החגיגית שהכרנו בעבר.
טראמפ: הייתה לי פגישה טובה מאוד עם נתניהו
יש מי שרואה בכך השפלה של נתניהו או עדות לקרע. אני רואה בזה בעיקר כוריאוגרפיה פוליטית. בחוץ טראמפ חייב לשדר שהוא בעל הבית; בפנים נמשכים התיאום, השיח האסטרטגי ושיתוף הפעולה בין שתי המדינות.
הראיה החשובה אינה איזו דלת שימשה לכניסה לפגישה, אלא מה התרחש לאחר שהיא נסגרה. הפגישה האחרונה נמשכה כשעה וחצי, בהשתתפות הצמרת האמריקאית, והוגדרה בידי שני הצדדים חיובית ופורייה. נתניהו אף תיאר אותה כאחת השיחות הטובות ביותר שקיים עם טראמפ. אלה אינם סימנים לניתוק, אלא לשותפות שיש בתוכה גם מחלוקות, אינטרסים שונים ומשחקי כוח.
כאן מתגלה אחת מתכונות המנהיגות החשובות ביותר של נתניהו: איפוק. הוא מכיר היטב את כוחו ואת מעמדו, ולכן אינו זקוק לניצחון בכל קרב תקשורתי. הוא מסוגל לאפשר לטראמפ לקבל את הקרדיט הפומבי, כל עוד האינטרסים הביטחוניים של ישראל נשמרים בחדר הסגור.
זו אינה חולשה ואינה כניעה. זו הבנה מפוכחת של יחסי הכוחות. ישראל חזקה מאי פעם, אך היא עדיין זקוקה לארצות הברית – לחימוש, לגיבוי מדיני, להגנה במוסדות הבינלאומיים ולעמידה משותפת מול עולם שהעוינות והאנטישמיות בו מרימות ראש.
מנהיגות אמיתית אינה נמדדת במספר התמונות בכניסה לבית הלבן. היא נמדדת ביכולת להבחין בין כבוד אישי לבין אינטרס לאומי. נתניהו מבין שטראמפ זקוק כעת לבמה שעליה הוא נראה כמנהיג המוביל. הוא מעניק לו את הבמה הזאת, משום שהוא יודע שהמטרה החשובה אינה מחיאת הכפיים בוושינגטון – אלא ביטחונה, עוצמתה והצלחתה של מדינת ישראל. טראמפ רוצה שהעולם יראה בו את המפקד. נתניהו מספיק מנוסה כדי לאפשר לו להיראות כזה, ומספיק חזק כדי להמשיך להשפיע גם כשהמצלמות נשארו
