הבוקר אתם צריכים להגיד תודה להוד מעלתם, בג"ץ. כן, כן, לא בכל יום המורמים מעם מחליטים שאתם שם למטה עושים גם משהו נכון. והנה, אתמול השופטים "המליצו" למחוק את העתירה שהוגשה נגד חוק הפסקת פעילות אונר"א.
איזה מזל, נכון? השופט גרוסקופף והשופטת כנפי-שטייניץ אישרו לנו להמשיך לחיות. וככה, כשכולנו מלאי הכרתם הטוב, שכחנו לשאול, כרגיל: מאיפה בכלל נולדה העזות הזו לקיים את הדיון הזה מלכתחילה? אתם מבינים?
92 חברי כנסת – 92 נבחרי ציבור, מהקואליציה ומהאופוזיציה כאחד, ברוב מוחץ וחסר תקדים – החליטו להעיף את סניף החמאס אונר"א מירושלים. חוק שחוקק בראש מורם על ידי הריבון הנבחר של מדינת ישראל.
וכל זה בשביל ששלושה שופטים, שאף אחד לא בחר, ישבו על הכיסא, ירימו גבה ויבדקו אם החוק "מוצא חן" בעיניהם או לא. ואיזה מזל שהוא מוצא חן, ואתם יכולים להיות רגועים?
אבל באמת? בכלל לא משנה מה הייתה התוצאה אתמול. עצם הדיון הוא-הוא הדרמה האמיתית. הנרמול המזעזע הזה, שבו "הכול שפיט", ואין שום גבול לסמכות של בית המשפט.
המצב ההזוי הזה, שבו ארגון שולי כמו "עדאלה" יכול לגרור חוק של 92 ח"כים לאולם הדיונים. כאילו הכנסת היא בכלל כיתת לימוד, והשופטים הם המנהלים שנותנים פתק אישור.
שנים שמטפטפים לנו במוח על מושג אחד: "איזונים ובלמים". איזה איזונים ואיזה נעליים? במדינת ישראל אין שום איזון ואין שום בלם על בית המשפט. יש רק בלמים שמופעלים שוב ושוב על כנסת ישראל ועל הציבור.
אז מי מספר להם שם למעלה, הוד מעלתכם, שכשהכנסת מחליטה ברוב של 92 חברי כנסת, היא לא צריכה לקבל פתק מאף שופט? הגיע הזמן להפסיק להתרפס ולשים סוף לתיאטרון האבסורד הזה. הדמוקרטיה לא שייכת לאולם הדיונים, אלא לעם ולנבחריו, גם אם בית המשפט בטוח שאין כלום שיכול לבוא מעליו.
