![סרן אורי שני הי"ד ומרים, צילום: באדיבות המשפחה](https://www.c14.co.il/images/3840/90/wp-content/uploads/2026/08/46985-scaled-1-809x455.jpeg "סרן אורי שני הי"ד ומרים, צילום: באדיבות המשפחה")
"איזה מין עולם זה, שגלגל החיים לא עוצר. עולם שבו אור חושך משמשים בערבוביה, שרב הופך לתלמיד ומפקד הופך לשותף לדרך, מעגלים שנסגרים ונפתחים ללא הרף. יש אבנים כאלה, שבעת החורבן נשברו לאלפי רסיסים קטנים, והחיבור שלהן מחדש הוא סיפור חייה של האומה הזאת, של עם ישראל. אם בהר חצבת אבן להקים בניין חדש, לא לשווא אחי חצבת, כי מן האבנים האלה ייבנה מקדש".
את הדברים הללו נשא אופק בטקס החופה שלו עם מרים, אלמנתו של סרן אוֹרי מרדכי שני הי"ד, שנפל ב-7 באוקטובר בקרב הגבורה על קיבוץ כיסופים. מרים, אימו של רועי בן השלוש, נישאה בשנית לאופק כמעט שלוש שנים לאחר שאיבדה אורי הי"ד, בעלה הראשון ואביו של רועי הפעוט. "אורי איתנו בכל שלב ומלווה אותנו בכל צעד גם היום", אמר אופק. "מרים ואני הולכים לבנות בית יחד, קומה שנייה על יסודות איתנים נעוצים עמוק בקרקע. תודה על הקומה הראשונה, תודה על הכול".
חלומות גדולים
"הייתי נשואה לאורי שנה וחצי, וזכינו ברועי, שאורי זכה לגדל אותו ולהיות איתו ארבעה חודשים", פותחת מרים את שיחתנו. "היינו זוג צעיר עם חלומות גדולים, העתיד היה לפנינו, וחיינו בפשטות ובשמחה, אבל ברגע אחד המציאות השתנתה". מתחילת דרכם של אורי ומרים שירת אורי בצבא והיה לוחם וקצין בקבע. "אלה החיים שבחרנו", היא אומרת. "בנינו את הבית מתוך הצבא, ותמיד השתדלנו לראות בזה שליחות. ראינו בזה משימה שלנו למען עם ישראל, וזה מה שנתן לנו כוח לבחירה היום-יומית הזו, כי אורי היה מגיע הביתה רק אחת לשבועיים".
אף על פי שלא היה הרבה בבית, מרים מספרת שאורי היה אבא מסור מאוד לרועי הקטן: "בכל שבת שהוא היה איתנו, אורי היה עם רועי מרגע שהגיע ועד שהיה חוזר לצבא. הוא לא רצה לעזוב אותו לרגע והיה לו חיבור עמוק איתו".
חששת שיקרה לו משהו בצבא?
"לא. הרגשתי שאנחנו בוחרים בצבא מהמקום הכי טוב שיש כי הצבא מגן על עם ישראל ועל ארץ ישראל, וזאת משימה חשובה שבאמת האמנו בה. חייתי עם זה בטוב, ולא הייתי במקום של חרדה. הרגשתי שאני נותנת לו גב והשתדלתי שאני ורועי נהיה עורף טוב ותומך שנותן לו כוחות לעשות את מה שהוא עשה. אורי אהב את מה שהוא עשה בצבא, הוא הרגיש מאוד משמעותי. הדרך שהוא עבר שם והעבודה עם החיילים העניקה לו הרבה סיפוק, וכשראיתי שטוב לו זה נתן גם לי כוח להיות איתו בשליחות הזו".
לפני שמחת תורה תשפ"ד ביקש אורי ממרים לבוא עם רועי לכיסופים כדי להגיד לו חג שמח ולהיות איתו קצת, כי בחג הוא נשאר בבסיס. "נסעתי אליו עם רועי, והמפגש היה ממש כיפי ורגוע", היא נזכרת. "ישבנו בקיבוץ כיסופים, הכול היה פסטורלי ויפה, וכמובן לא חשבנו לרגע שזה יהיה המפגש האחרון שלנו. רגע לפני שנפרדנו אורי בירך את רועי בברכת הבנים, הברכה של שבת, ונפרדנו.
"בבוקר שמחת תורה הבנו שקורה משהו, אבל לא דאגתי, כי סמכתי עליו", היא אומרת. ככל שהזמן עבר התחזקה ההבנה שהמצב הביטחוני חמור מאוד: "ניסינו לתקשר איתו, ולא הצלחנו. הבנו שמשהו קרה עם אורי, אבל עדיין לא היה ברור אם הוא פצוע, חטוף או שהוא נהרג, הכול היה כאוס אחד גדול. רק ביום ראשון אחרי הצהריים הבנו שהוא נהרג, אבל הצבא הודיע לנו רק ביום שני. עד שהצבא הודיע לא רציתי להאמין והחזקתי איזושהי תקווה ואמונה".
"האמונה היא מה שנתן לי כוח ועזר לי להמשיך ולבחור בחיים"
מרים ורועי איבדו את אורי הי"ד והחלו מסע שהיא קוראת לו מסע לבחירה בחיים: "האמונה היא מה שנתן לי כוח ועזר לי להמשיך ולבחור בחיים. היו הרבה שאלות, ולא על כולן קיבלתי תשובה, אבל האמונה לימדה אותי שלא חייבים להבין הכול כדי להמשיך ללכת. אני מרגישה שהקב"ה נתן לי בכל פעם את הכוח לבחור בטוב ולהתקדם עוד צעד".
היה לך כעס כלפי שמיא או משבר באמונה?
"אני לא מרגישה שהיה לי כעס על הקב"ה, כי אנחנו לא מבינים חשבונות שמיים. אני לא יודעת באיזו דרך הקב"ה מוליך אותי, אבל אני יודעת שהוא הולך איתי יד ביד ולא עזב אותי לרגע לכל אורך המסע. ברור שהיו משברים, קמתי ונפלתי, אבל לצד המציאות הזאת, שהיא כואבת וקשה, בחרתי להמשיך, ואני מרגישה שזה חלק מהניצחון שלנו.
"אורי לא נהרג כדי שנהיה עצובים אלא כדי שנמשיך ונחיה בשמחה ובאמונה, וחיים כאלה הם גם הניצחון על האויבים שלנו. הם ניסו להפיל אותנו ולשבור בתים ולבבות, וחלק מהניצחון זה להבהיר להם שהם לא יצליחו". מרים מספרת לרועי על אביו שנפל, מראה לו תמונות שלו ומנכיחה את אורי בבית. "אנחנו מאוד רוצים שרועי יגדל לערכים ולמידות הטובות של אורי, ואורי יהיה נוכח בבית שלי ושל אופק. אופק היה המפקד של אורי במסלול ההכשרה ביחידת אגוז והעריך מאוד את המידות ואת הערכים שלו".
עוד אבנך ונבנית
מתי הרגשת שאת רוצה ומוכנה להינשא מחדש?
"מהרגע הראשון האמנתי שזה יקרה", היא אומרת. "ידעתי שהחיים עוד לפניי ושזו הדרך הנכונה, וגם ידעתי שזה לא אמור לפגוע באהבה שיש לי כלפי אורי. הלב מכיל גם את הגעגוע והכאב, וגם נפתח לשמחה ולאהבה חדשה. מבחינתי זה לחיות את שני הדברים, כי זה שעכשיו התחתנתי לא אומר שהפרק שלי עם אורי נסגר. הלב פשוט התרחב לאהבה נוספת".
מרים היא מורה לאומנות בבית הספר היסודי בקריית ארבע, וגם מאפרת ומעצבת תסרוקות לאירועים. "יש לי עבודה מאוד משמחת", היא מחייכת. "זכיתי לעבודה שהיא כיף גדול ומאפשרת לי להיות חלק משמחות של משפחות. גם לעבוד עם ילדים בחינוך זה משמעותי לי מאוד". אביו של אורי הוא יהושע שני, שנעשה לדמות מוכרת במהלך המלחמה, כיוון ששימש יושב ראש פורום הגבורה. אני שואלת אותה על הקשר עם משפחתו של אורי, המתגוררת בשכנות אליה בקריית ארבע. "זכיתי במשפחה מיוחדת. מהרגע הראשון שנכנסתי למשפחה הרגשתי בת של יהושע ושולי וגם אחות של שאר האחים.
היה לנו קשר מאוד מיוחד וקרוב, ואחרי שאורי נהרג הקשר התחזק. אנחנו גרים בשכנות בקהילת קריית ארבע, ולכן הקשר יום-יומי, בין שבטלפון ובין שלבוא לבקר באמצע השבוע או להתארח לשבתות ולסעודות. "אני מרגישה שהם הולכים איתי יד ביד מההתחלה ולאורך כל המסע. כבר בשבעה הם אמרו לי: מרים, אנחנו איתך ובשבילך. אנחנו רוצים שתתחתני ותמצאי עוד בן זוג, שתפתחי את הלב מחדש".
"מתוך השבר הגדול צומחת שוב בנייה, תקווה וחיים"
"תמיד הרגשתי שהם איתי ושהם תומכים בי באצילות נפש מיוחדת ומדהימה, ובגלל זה גם כשהתחלתי לצאת עם אופק הרגשתי הכי בנוח לשתף אותם. הם מאוד שמחו בשבילי, ואני יודעת שהם גם עשו הרבה מאמצים מאחורי הקלעים כדי שהקשר הזה יצליח. הייתי בתפילות שלהם, והם מאוד רצו שאבנה שוב את ביתי". "לאחר תקופה של כאב וגעגוע שאין להם מילים זכינו לראות אור חדש נכנס לחיינו", כתב יהושע לרגל האירוסים של מרים ואופק. "התפללנו לרגע הזה, קיווינו לו, ומתוך השבר הגדול צומחת שוב בנייה, תקווה וחיים".
מרים ואופק מבקרים את יהושע ושולי ביחד, מתארחים אצלם בסעודות שבת, ויהושע אף בירך את ברכת 'שמח תשמח' בחופה שלהם. "יש לנו שלוש משפחות, ולרועי יש שלושה זוגות של סבא וסבתא, וזה באמת מתנהל בטבעיות ופשטות".
אופק לא חשש להיכנס לקשר עם אלמנה ואימא לילד יתום מאביו?
"אופק מכיר את המשפחה של אורי ואת המידות והערכים שלו, ולכן הוא התחבר מאוד לסיפור שלי ושל רועי. הוא לא מנסה למחוק את הסיפור שלי, והוא רוצה שאורי יהיה נוכח בחיינו. זה הסיפור שהקב"ה בחר לכתוב לנו כשהוא הפגיש בינינו. זה מסע משותף, וזו דרך שאנחנו עוברים ביחד, ולאט לאט לומדים אותה".
מרים מספרת שהיא ואופק הרגישו בחתונה את החיבוק העצום של עם ישראל: "הרגשנו שעם ישראל היה איתנו מהרגע שהודענו שאנחנו מתארסים ועד ליום של החתונה. זה חיבוק שאי אפשר לתאר. בכל הדרך שעברתי הרגשתי שעם ישראל איתי ומחזק אותי וכמה כוחות זה באמת נתן לי".
הזמן שלנו ביחד הוא באמת מתנה מהקב"ה
במה שונה מרים שעמדה מתחת לחופה עם אופק מזו שעמדה מתחת לחופה עם אורי?
"אני יודעת יותר להעריך את הדברים הפשוטים, אפילו אם זה לקום בבוקר או להיות עם המשפחה", היא אומרת. "אני מרגישה שאני מגיעה לזוגיות מצוידת בהרבה יותר הכרת הטוב והבנה שהזמן שלנו ביחד הוא באמת מתנה מהקב"ה והוא דבר שצריך להקדיש לו מקום ולהשקיע בו. אורי לימד אותי, דרך החיים שהיו לנו, מה זאת אהבה שיש בה נתינה ומסירות, ואני מרגישה שגם פה, בזוגיות עם אופק ובבית שלנו, אני רוצה שהדברים הללו שקיבלתי מאורי יהיו נוכחים.
"אלה הערכים שגדלתי עליהם", היא אומרת כשאני מתפעלת מהדיבורים שלה, "זה בטבע שלי וזה חלק ממי שאני. זה באמת מגיע בטבעיות, בסוף כל אחד הולך בדרכו ובמסע שלו. במגזר שלנו זה פשוט חלק מהחינוך, ומאוד טבעי לנו לחיות ככה ולחשוב ככה".
איזה מסר את רוצה שילמדו מאורי, משהו שחשוב לך שעם ישראל ישמע?
"אחד המשפטים של אורי היה 'הטוב ינצח'. זה משפט שלקחתי איתי מהרגע הראשון, גם בשיא החושך, כי גם שם אפשר לבחור באור, ואנחנו באמת נזכה וכבר זכינו לראות את הטוב. הטוב הוא יום-יומי. "מההתחלה המשפט הזה הלך איתי, לא כי זה קל אלא כי זאת האמונה שלנו וכי עם ישראל הוא עם שמאמין בחיים וממשיך לבנות גם אחרי כאב גדול".
"אני מתפללת שכל אחד ימצא את הכוחות שלו ויזכור שהקב"ה הולך איתנו גם ברגעים הכי קשים; גם כשזה לא נראה פשוט, הוא איתנו יד ביד תמיד. "מהמקום שלי אני יכולה להגיד שבאמת הרגשתי אותו איתי, אין לי איך להסביר את זה, אבל זו הייתה תחושה חזקה שליוותה אותי כל הזמן".
