בסוף השבוע הזה ב"אולפן שישי" החליטו שהאייטם המרכזי של המהדורה יהיה שימו לב ריאיון עם בת זוגו של יוני נתניהו ז"ל, היא משום מה נזכרה לפתוח חשבונות על מה שקרה בשבעה של יוני לפני חמישים שנה ויותר.
אתם מבינים? פעם עוסקים ביאיר, פעם באבנר, פעם בגברת נתניהו, והנה עכשיו הגדילו לעשות וחפרו חצי מאה אחורה. חמישים שנה אחורה רק כדי למצוא קצת רפש עבש על רוה"מ נתניהו.
יש בזה איזה ערך עיתונאי? איזו חשיבות עיתונאית דגולה כנראה שלא ועדיין זה לא מפריע לערוץ 12 לנעוץ את הסיפור בראש מהדורת סופש. תזכירו לי ערוץ 12 מה הערך הציבורי בלנבור בתוך הקרביים של משפחה שכּולה חמישים שנה אחרי אסון שהתרחש? כנראה שזו שוב האובססיה שלכם לנתניהו.
זה הרי לא תחקיר עיתונאי רציני, זו חטטנות שמחפשת עוד קצת רייטינג, נבירה בתוך הקישקע של אנשים שאיבדו את היקר להם מכל, ואתם במקום להרים את הראש, לזכור את הגיבור, ולחלוק כבוד למבצע ההיסטורי שכולנו גדלנו עליו, בוחרים להפוך אבל לאומי לדרמת צהובונים זולה פוגענית ובעיקר סופר ישנה.
איזה מסר זה מעביר לכל המשפחות השכולות שרואות איך פותחים פצעים מדממים מול המצלמות? כנראה שהעיתונות שלנו שכחה איפה עובר הקו האדום ואיפה צריך להשאיר לאנשים את הפרטיות. חבל. כי כשאין קווים אדומים, כנראה שגם הקודש והזיכרון של גיבורי ישראל הופכים להיות כתבת רכילות צהובה.
מזל שהציבור הישראלי מבין בדיוק את ההבדל בין עיתונות אמיתית לבין מציצנות נמוכה ומיותרת. עם כל הרעב לקרקס הזה ועוד רגע לפני בחירות יש דברים שאמורים היו להיות ברורים. שכוֹל מחוץ לתחום, ביטחון מדינת ישראל מחוץ לתחום, וכל מי שבשבילו כל האמצעים כשרים ואין לו גבול ברור, יתכן וישיג מטרה, אבל לא את טובת הציבור.
