המילה "מתנחלים" הייתה בעבר אחד התארים הנעלים ביותר של מפעל ההתיישבות החלוצי. היא השתייכה למילון של גאולת הארץ, כיבוש העבודה, כיבוש השממה וכיבוש המרעה. אלה לא היו מונחים תיאוריים בלבד, אלא מילות יסוד טעונות שליחות, התחדשות וגאולה, גם בפיהם של חלוצים חילוניים.
המילים הללו לא נשאו אז כל מטען שלילי. להפך: הן היו חלק טבעי משפת ההתיישבות העובדת, מיום העלייה על הקרקע שצוין בקיבוצים כ"חג ההתנחלות", דרך תיאורים רומנטיים של "המתנחלים בהר", ועד לכותרות ולפרסומי התנועה הקיבוצית שחגגו את "יום התנחלותם". על המילים האלה קמה מדינת ישראל.
אלא שפחות מארבעים שנה לאחר הקמת המדינה, סביב עליית גוש אמונים ומהפך 1977, החלה פוליטיזציה והשחרה של מושגי היסוד האלה. המתיישבים החדשים כבר לא נתפסו כאנשי שלומם של "המתנחלים" ההיסטוריים, והמילים עצמן הוסגרו בהדרגה בשיח הציבורי כמילים הנקשרות באלימות, באיום ובגינוי.
השמאל הופך את היהודי לאויב – והציבור כבר לא קונה זאת
השקר נחשף: מה שהתקשורת לא רוצה שתראו על "אלימות מתנחלים"
גל הכותרות הנוכחי על "אלימות המתנחלים" ועל "טרור יהודי" התעצם מאוד מאז טבח שמחת תורה, והחריף במיוחד בשבועות האחרונים. זהו שיאו העכשווי של היפוך לשוני והיסטורי מתמשך. מדי כמה שעות עולה עוד דיווח ועוד פרשנות, לעיתים עוד לפני שהתבררו העובדות במלואן.
כך, אירוע נקודתי הופך מיד לקטגוריה ציבורית. מעשה של אדם או של קבוצה מיוחס לציבור שלם. אין שיח על "אלימות התל אביבים" או על "אלימות הקיבוצניקים". רק ציבור יהודי אחד בישראל זכה להפוך, כקטגוריה, לציבור אלים, לדמות קבועה בתוך עלילה שנכתבת כבר יותר מחמישים שנה.
די לדפדף באינספור כותרות בעיתונות מאז שנות השבעים, השמונים והתשעים, העשורים שבהם הקמפיין הזה צבר תאוצה, בין היתר בעידוד "תנועות שלום" חדשות שהפציעו אז, בעיקר כדי להפיל את ממשלות הימין. "טרור יהודי", "המחתרת היהודית", "מיליציות", קריקטורות שהציגו את המתנחל כבריון חמוש, לעיתים אף תוך שימוש בדימויים הלקוחים מן ההיסטוריה האירופית, שערים שעסקו ב"התיישבות האלימה" ומאמרים על "האנטישמים החדשים".
קמפיין השקר: האח השכול חושף את צביעות התקשורת בסיקור הטרור
יהודה שרמן נרצח פעמיים: קודם ע"י התקשורת, ואז בידי מחבלים
כל אחד מהמקרים עסק בהקשר אחר, אך הצטברותם יצרה במשך השנים לקסיקון ציבורי יציב, שאליו שובץ כמעט כל אירוע חדש. לא הייתה זו סדרת כותרות מקרית, אלא צבר עקבי של דימויים, מושגים וסמלים שבנו לאורך עשורים שפה ציבורית מכפישה.
במקביל לעיצוב השיח התקשורתי, החל להתעצב גם שיח משפטי חדש סביב ההתיישבות. דו"ח קרפ, שהוכן ביוזמת היועץ המשפטי דאז יצחק זמיר, היה אחד המסמכים המשפיעים על קמפיין ההכפשה הזה. השפעתו חרגה מן המישור המשפטי אל השיח הציבורי הרחב, ולמעשה מורגשת עד היום.
שורשיו של ההיפוך מצויים במהפך הפוליטי והתרבותי של סוף שנות השבעים. ההתיישבות ביהודה ושומרון לא פתחה רק מחלוקת על גבולות, אלא גם מאבק על סיפור התקומה היהודית בארץ ישראל. מן הרגע שההתיישבות הפכה למוקד המחלוקת הפוליטית בישראל, השתנה בהדרגה גם אוצר המילים שבו תוארה.
כך, "מתנחלים" חדלה להיות מילה של חלוציות והפכה בהדרגה לכינוי טעון. "התנחלות" התרחקה ממשמעותה המקראית והציונית. גם המונח "כיבוש", שהיה במשך עשרות שנים חלק בלתי נפרד מן האתוס של כיבוש העבודה, הקרקע, השממה והמרעה, בהשראת כיבושי הארץ התנ"כיים, נותר כמעט רק במשמעותו הפוליטית המאשימה.
גם הארץ עצמה הוכפשה. יהודה ושומרון, עזה וסיני, ערש התנ״ך והמרחבים שבהם התרחשו פרקי היסוד בצמיחתה של האומה היהודית, הוצגו בהדרגה בשיח הציבורי לא כמולדת, אלא בעיקר כזירת עימות. חברון, שילה, בית אל, אלון מורה והר גריזים נדחקו אל מאחורי כותרות על עימותים, מחסומים והפרות סדר.
הדימוי שנבנה למתנחלים דבק גם במקומות שבהם הם חיים. גם הם החלו להיתפס, בעיני רבים, קודם כול דרך קמפיינים נוטפי ארס, ולא דרך רצף היסטורי, מקראי וציוני.
מכתבם של מאות בכירים לשעבר במערכת הביטחון לנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, שבו הוצגה התגברות "הטרור היהודי" כאיום על ביטחון ישראל, על האינטרסים של ארצות הברית ועל היציבות האזורית, ממחיש שגם כיום אין מדובר רק בדיון על אירועים מסוימים. מדובר בהמשך קיומו של אותו לקסיקון ציבורי שנבנה במשך עשרות שנים.
הסערה הנוכחית אינה רק ויכוח על סדרת אירועים. היא חושפת עד כמה הושלם ההיפוך הלשוני: מילה שבעבר ביטאה את שיאה של ההגשמה הציונית מופיעה היום כמעט תמיד בצמוד למילים "אלימות" או "טרור".
על אדמת המולדת ניטש מאבק מדיני, פוליטי וטריטוריאלי, אך בשדה השפה מתחולל מאבק עמוק לא פחות. השבת משמעותן הנכונה של המילים אינה רק תיקון סמנטי, אלא תנאי הכרחי להשבת האמת אל מעשה יישוב הארץ ואל המילים שנושלו ממשמעותן המקורית.
