בכל מערכת בחירות נדמה שמחנה השמאל יוצא למסע חיפושים אחר "הרמטכ”ל התורן” שיציל אותו. פעם זה אהוד ברק, אחר כך בני גנץ, עכשיו גדי אייזנקוט. כאילו דרגות על הכתפיים הן תעודת ביטוח למנהיגות לאומית.
אבל פעם אחר פעם הציבור הישראלי מגלה את אותה אמת פשוטה: רמטכ”ל מצטיין אינו בהכרח ראש ממשלה ראוי.יש הבדל עצום בין צבא לבין פוליטיקה. בצה”ל, מהרגע שחייל מתגייס ועד שהוא מגיע לצמרת הפיקוד, הוא פועל בתוך מערכת היררכית ברורה של פקודות, נהלים ושרשרת פיקוד. גם רמטכ”ל, על אף מעמדו הבכיר, פועל במסגרת הדרג המדיני ומחויב להחלטות הממשלה.
לעומת זאת, ראש ממשלה הוא מקבל ההחלטות העליון. אין מעליו מפקד שנותן הוראות. הוא נדרש להכריע לבדו ברגעים היסטוריים, לשאת באחריות מלאה, להתמודד עם לחצים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים, ולהוביל חזון לאומי. אלה יכולות שונות לחלוטין מאלה שנרכשות במסגרת הצבאית.
הדוגמה הבולטת ביותר היא אהוד ברק. כשהגיע ללשכת ראש הממשלה, ההילה הצבאית לא הפכה אותו למנהיג פוליטי מצליח. כהונתו הייתה קצרה במיוחד, הסתיימה בתוך כשנה וחצי בלבד, והותירה אחריה משבר פוליטי ואכזבה קשה בקרב רבים מתומכיו. מסתבר שצל”שים אינם תחליף למנהיגות אזרחית.
גם בני גנץ הגיע עם רקורד ביטחוני, אך התקשה לבסס מנהיגות פוליטית שתסחוף ציבור רחב או תייצר חלופה שלטונית יציבה. כעת מוצג גדי אייזנקוט כמועמד הבא להנהגת מחנה השמאל . אלא שכבר סיפק אמירה שחידדה, בעיני רבים בימין, את תפיסת עולמו הפוליטית. כאשר השווה בין יוסף חדד לבין מנסור עבאס, הוא עורר ביקורת חריפה. עבור רבים מדובר לא רק באמירה שגויה, אלא במסר פוליטי שמאותת על נכונות להישען גם בעתיד על שותפות עם מפלגות ערביות – גם לאחר אירועי שביעי באוקטובר.
ועוד דוגמה מדאיגה באחד מהראיונות האחרונים שלו גדי אייזנקוט התייחס לרצועת עזה ואמר כי יש להבחין בין הנהגת חמאס לבין האוכלוסייה האזרחית. במסגרת הדיון הוא הזכיר מספר של כ־150 אלף עזתים, בהקשר של פלסטינים שלדבריו אינם מזוהים עם חמאס או שניתן יהיה להסתמך עליהם כחלק ממנגנון אזרחי עתידי ברצועה לאחר המלחמה מה שגם לדעתי מעלה ספק בקבלת שיקול הדעת והזכרון הקצר שלו בנוגע למי שעמדו מאחורי השביעי באוקטובר ״אזרחים תמימים״ עכשיו זו שאלה ערכית וציבורית שכל בוחר רשאי לשפוט בעצמו ולהבין שמה שהולך עקום לא יכול לקרוא לעצמו ישר
מעבר לכך, הנהגת מדינת ישראל מחייבת יכולת יוצאת דופן בזירה הבינלאומית. ראש ממשלה צריך לעמוד מול נשיאי ארצות הברית, מנהיגי אירופה ומעצמות העולם, לנהל משאים ומתנים מורכבים ולהציג את עמדות ישראל בביטחון ובסמכות. זהו תפקיד הדורש ניסיון מדיני, יכולת תקשורתית, הופעה משכנעת וכישורים פוליטיים שנבנים לאורך שנים.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, בין אם אוהבים אותו ובין אם מתנגדים לו, הציב רף גבוה במיוחד בתחומים הללו. גם יריביו הפוליטיים מודים שמדובר בפוליטיקאי בעל ניסיון מדיני יוצא דופן ויכולת לפעול בזירה הבינלאומית במשך שנים רבות.
לכן נדמה ששוב מחנה השמאל חוזר לאותה טעות: במקום להצמיח מנהיג פוליטי בעל ניסיון ציבורי, הוא ממשיך לחפש מושיע במדים. אלא שהציבור הישראלי כבר למד שלא כל מי שפיקד על צה”ל מסוגל גם להנהיג מדינה.
הדרגות אולי פותחות דלתות, אבל הן אינן בונות מנהיגות פוליטית. את אמון הציבור לא מקבלים במסדרי סיום קורסים, אלא במבחן המציאות, באומץ לקבל החלטות, ביכולת להוביל חזון ובניסיון פוליטי אמיתי.
למרות הביקורת, חשוב לי להבהיר שיש לי הערכה עמוקה לכל מי שבחר לשרת את מדינת ישראל ולהקדיש שנים מחייו לביטחונה. תרומתם אינה מוטלת בספק. אבל בדיוק כפי שלא כל פוליטיקאי יכול להיות רמטכ”ל, כך גם לא כל רמטכ”ל יכול להיות ראש ממשלה. בסופו של דבר, פוליטיקה היא מקצוע בפני עצמו, ומנהיגות לאומית דורשת הרבה יותר מדרגות על הכתפיים וחיבוק נואש מהשמאל.
