ע׳ ול׳ הכירו בערב ההיכרות של מסלול "צמרת", ממש בשבוע הראשון ללימודים. הוא כבר היה סטודנט בשנה ב', והיא רק עשתה את צעדיה הראשונים בפקולטה. עבור ע׳ זו הייתה אהבה ממבט ראשון, אבל ל׳ לא מיהרה להשתכנע. הוא לא ויתר, ובמשך חודשים המשיך לחזר ולהזמין אותה לדייטים, עד שבמסיבת פורים 2019 היא נענתה לחיזוריו. "מאז הכול היסטוריה", הוא מספר בחיוך רחב בריאיון ל-C14.
אתה מספר שהתאהבת בה מהרגע הראשון. מה היה בה שגרם לך להבין שהיא האישה שאיתה אתה רוצה להקים בית?
"הביטחון העצמי שהיא שידרה, החיוך שלה, הצחוק שלה, האור שהיא הפיצה. מהרגע שהתחלנו לדבר חוויתי מישהי בוגרת שיודעת מי היא ומה היא רוצה להיות. אהבתי את זה והרגשתי שאיתה אני אגשים את עצמי".
מאז נקשר גורלם זה בזו. הם למדו רפואה, גרו יחד במהלך הלימודים והסטאז׳, התגייסו לצה"ל ועברו יחד את קורס הרופאים הצבאיים. אלא שבסיומו בחר כל אחד מהם במסלול אחר. ע׳ המשיך לקורס רופאים קרביים, מתוך רצון ללוות את הלוחמים בשטח, ואילו ל׳ בחרה לשרת כרופאה בבה"ד 20, בשאיפה לטפל בכמה שיותר חיילים במסגרת המרפאה.
עד כמה זו הייתה החלטה קשה עבור הזוגיות?
"ההחלטה הייתה קשה. אחרי מספר שנים שבהן אנחנו גרים ביחד, גם בלימודים וגם בסטאז׳, הבנו שאנחנו נתראה בתדירות נמוכה ונחיה עם חששות וחוסר ודאות לגבי מה יהיה מחר. מה יקרה כשלא נדבר המון זמן? כיצד זה ישפיע על הזוגיות ועל הגעגוע אחד לשנייה?
למרות זאת, ידענו שאנחנו נכנסים לתקופה מאתגרת אך בעלת פוטנציאל לחזק את הקשר שלנו ולהעצים אותנו, בנוסף לתרומה שלנו לצה"ל, לחיילים ולמשפחות שלהם. כל אחד איפה שהוא נמצא".
מה עובר עלייך כשהוא נכנס לתמרון ואת נשארת לחכות מאחור? איך מתמודדים עם חוסר הוודאות?
ל׳: "הרבה רגשות של חוסר ודאות, חששות, ניסיון לקבל כוחות מחברים, משפחה ולהבין שהוא שומר על עצמו כמה שהוא יכול. מאמינה שה׳ איתנו ושומר עלינו ועל החיילים".
יש דברים שאתם בוחרים לא לספר זה לזו כדי לא להדאיג, או שהכול פתוח ביניכם?
"בינתיים הכול פתוח, אבל אנחנו מבינים שלפעמים יהיו פרטים שנבחר לא לשתף בהם זה את זו, כי הם עלולים להדאיג שלא לצורך. ל' מעדיפה כמה שיותר כנות ופתיחות, משום שלפעמים חוסר הוודאות קשה יותר".
כשיש לכם רק כמה דקות לדבר ביום, על מה אתם אף פעם לא מוותרים?
"חשוב לשנינו להביע את האהבה ואת הגעגוע, אבל גם לשתף בדברים שאנחנו לא יכולים לומר לאף אחד אחר סביבנו, מכל סיבה שהיא. זה המקום שלנו לתמוך זה בזו".
ע׳: "גם כשיש לי רק כמה דקות לדבר עם ל' במהלך היום, אני משתדל להיות כל כולי איתה בזמן הזה".
ע׳, סיפרת שקשה לך לשמוע של׳ מרגישה לבד. איך מתמודדים עם תחושת האשמה כשאתה יודע שאין לך תמיד אפשרות להיות לצידה?
"זה קשה. במהלך קורס קציני הרפואה הקדמי, כשהייתי צריך להחליט באיזה גדוד אשרת, לקחתי את זה בחשבון. בחרנו יחד שאלך לתפקיד מתמרן בגדוד ביסל"ח 906, אבל כזה שיש בו גם מידה מסוימת של ודאות וזמנים שבהם אפשר להתגמש ולמצוא מקום לבית, לזוגיות ולמשפחה. אני יודע שהשירות שלי משפיע גם עליה, ולכן חשוב לי למצוא את הזמן להיות נוכח בשבילה, גם אם לפעמים מדובר רק בכמה דקות".
התחתנתם באפריל 2025, בעיצומה של תקופת מלחמה. איך מצליחים לבנות בית כשהמציאות כל כך לא יציבה?
"היה הרבה לחץ נפשי סביב קיום החתונה והשמחה לצד המלחמה המתמשכת. למרות זאת, האמנו שחובה עלינו להמשיך בחיים ולבנות בית בישראל דווקא בתקופה הזו".
בסוף, שניכם בחרתם להקדיש את חייכם להצלת אחרים, גם במחיר אישי. מה נותן לכם את הכוח להמשיך כרופאים, כחיילים וכבני זוג?
ל': "גדלנו בבתים ציוניים. ההורים שלנו שירתו במילואים. אבא של ל׳ השתחרר משירות מילואים בגיל 50, ואבא של ע׳ עשה מילואים כרופא במשך שנים רבות. כשהתחלנו ללמוד לא דמיינו שהמלחמה הזו תפרוץ. לראות את הרופאים שלמדו איתנו ובמחזורים שמעלינו מתפקדים בגבורה מחזק את ה"למה" שלנו. המשפחות שלנו תומכות בנו, והחברים בגדוד מחזקים זה את זה. אנחנו גאים להיות חלק מחיל הרפואה בתקופה כזו".
ע׳: "אני גאה להיות חלק מחטיבת ביסל"ח, שמכשירה את המפקדים הלוחמים הבאים".
