יש רגעים שבהם אדם מבין שהשליחות שלו לא מסתיימת במקום שבו חשב שהיא מסתיימת. במשך שלוש עשרה שנים אנחנו זוכים ללוות חיילים דתיים בכל רחבי הארץ. מבקרים בבסיסים, לומדים איתם תורה, מקיימים התוועדויות, שולחים ספרי כיס, מחזקים, מקשיבים ובעיקר משתדלים לקיים עיקרון אחד פשוט: שלא יהיה חייל בודד ברוחניות.
עם השנים הבנו שהשליחות הזאת גדולה הרבה יותר. היא לא מסתיימת בשער הבסיס, וגם לא ביום השחרור. היא ממשיכה בשמירת הקשר עם המשתחררים בחזרה לבתי המדרש לבוגרי צבא, אל המשך בניין האישיות, אל הדרכת החתנים, הליווי עד החופה והקמת בית. אין תענוג גדול יותר מלראות חייל שליווית במשך שנים עומד תחת החופה, מקים בית נאמן בישראל ומחזיק בשתי ידיו בגאווה גם את דגל התורה וגם את דגל הצבא.
דווקא משום כך ט"ו באב הוא חג שמזכיר לנו שהאור הגדול ביותר בעם ישראל נוצר מבתים נאמנים בישראל. בית אחד מוסיף עוד אור, עוד ילדים, עוד חסד, עוד תורה ועוד אחריות. כשם שבפלוגה גילינו שכוחו של החייל נובע מן החבורה שסביבו, כך גם בחיי המשפחה. בית יהודי נבנה על שותפות, על תורה, על ערבות הדדית ועל הידיעה שאף אחד לא נשאר לבד. כשאנחנו אומרים שאין חייל בודד ברוחניות, אנחנו מתכוונים גם לכך שהדרך אל הבית לא צריכה להיעשות לבד. תפקידם של רבנים, מחנכים, חברים וקהילה הוא ללוות את האדם גם כשהוא פושט את המדים ומתחיל לבנות את ביתו. כך נראית המשכיות אמיתית של שליחות.
אחרי שנים שבהן זכינו לפגוש בשטח עשרות אלפי חיילים, אני משוכנע שהמשימה הגדולה של הדור שלנו היא לא רק להצמיח לוחמים גדולים, אלא להצמיח בוני בתים גדולים. בית שמלא באהבת תורה, באהבת ישראל ובעין טובה על כל אדם הוא הבית שממנו צומחת חברה חזקה ובריאה. כל בית חדש שמוקם מתוך אמונה, מתוך אחריות ומתוך רצון להוסיף טוב, הוא עוד אבן בבניין עם ישראל. זו בעיניי המשמעות העמוקה של ט"ו באב: לבחור להיות אנשים שמרבים אור בעולם, וממשיכים את אותה שליחות שליוותה אותנו בפלוגה אל הבית, אל המשפחה ואל הדורות הבאים.
