מי שמנסה להפוך את פרשת טל ינון דרדיק לסמל של "רדיפת מתיישבים" מתעלם מעובדה אחת בסיסית: מי שביטל את המעצרים המנהליים נגד מתיישבי יהודה ושומרון הוא שר הביטחון ישראל כ"ץ.
לא רק שהחליט להפסיק את המדיניות, אלא גם ביטל את הצווים שהיו בתוקף – למרות התנגדות חריפה מצד היועצת המשפטית לממשלה מיארה ולמרות מתקפה תקשורתית שנמשכת עד היום. מדובר בהחלטה משמעותית, משום שמעצר מנהלי הוא אחד הכלים החריגים והקיצוניים ביותר שיש למדינה: שלילת חירות ללא כתב אישום, על בסיס חומר מודיעיני חסוי, כלי שנועד מלכתחילה למאבק בטרור. לכן ההחלטה להפסיק להשתמש בו נגד מתיישבים הייתה שינוי מדיניות דרמטי.
היום המדיניות ברורה. צווי מעצר מנהליים מופעלים רק נגד מי שחשודים בפעילות טרור נגד מדינת ישראל – בין אם מדובר במבריחי רחפנים מהנגב ובין אם בחשודים בקשר לטרור בגליל. כלפי אזרח נורמטיבי החשוד בעבירה, הדרך הנכונה היא חקירת משטרה, ראיות, כתב אישום ובית משפט.
אבל כאן מגיע הבלבול הגדול. ביטול המעצרים המנהליים לא ביטל את כל הסמכויות הביטחוניות. במקרים חריגים, כשיש מידע מודיעיני שלא ניתן לחשוף, החוק עדיין מאפשר לאלוף פיקוד המרכז להוציא צו תיחום מגורים, בהתאם להמלצת השב"כ.
מדובר בכלי שונה לחלוטין ממעצר מנהלי, סמכות אחרת לחלוטין, מצומצמת יותר, שנועדה להתמודד עם סיכון ביטחוני נקודתי.
במקרה של טל ינון דרדיק, על פי הגורמים המוסמכים, הוא הפר שוב ושוב את צו ההגבלה שהוצא נגדו – שש פעמים, ולכן נעצר על ידי המשטרה ונותר במעצר מתוקף החלטת בית המשפט המחוזי. במקביל, הוצעו לו חלופות: להשתחרר מיידית ולעבור למקום מגורים שאינו בשטחי B, ואף הוצעה אפשרות של אזיק אלקטרוני שיאפשר לו חופש תנועה רחב יותר, בכפוף לפיקוח. את שתי ההצעות הוא דחה על הסף.
מכאן הוויכוח כבר אינו רק אישי. הוא פוליטי. דרדיק מבקש לשנות את מדיניות הממשלה בנוגע להתיישבות באזור B. הקבינט, בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו, קיבל פה אחד החלטה שלא לאפשר התיישבות באזור B, משיקולים מדיניים והתיישבותיים. מי שסבור שהמדיניות שגויה – שיאמר זאת בגלוי. שיתווכח עם הממשלה. אבל שלא יהפוך את דרדיק לכלי במאבק פוליטי אחר.
גם היחס לשב"כ בראשות דוד זיני דורש מעט פרופורציות. אפשר לבקר. אפשר לחלוק. זה חלק בלתי נפרד מדמוקרטיה. אבל להפוך את הארגון כולו לשק חבטות זו טעות חמורה.
השב"כ מתמודד בימים אלה עם ניסיונות סיכול איראניים נגד בכירי המדינה, עם טרור ערבי ביהודה ושומרון, עם ניסיונות התארגנות טרור בקרב ערביי ישראל, וגם עם תופעות אלימות של קומץ קיצוני שפוגע, בראש ובראשונה, בהתיישבות עצמה. הנזק לא תיאורטי – הוא מתבטא גם בסנקציות בינלאומיות שמוטלות על גופים מדהימים המזוהים עם מפעל ההתיישבות כמו "נחלה", "אם תרצו" ועוד.
ובינתיים, בזמן שהוויכוח הציבורי סובב סביב מקרה אחד, הממשלה מקדמת את מהפכת ההתיישבות הגדולה ביותר שידעה ישראל: 104 יישובים חדשים כבר אושרו, ובקרוב צפויה להתקבל החלטה נוספת להכרה בכ-160 חוות. זהו מהלך רחב היקף שמובל על ידי שר הביטחון כ"ץ ושר האוצר סמוטריץ', בגיבוי ראש הממשלה.
אפשר להתווכח על המדיניות. זה לגיטימי. אבל אי אפשר להתעלם ממה שקורה בשטח: מצד אחד ביטול המעצרים המנהליים נגד מתיישבים, קידום חסר תקדים של ההתיישבות והעדפת הליכים פליליים רגילים על פני כלים חריגים; ומצד שני ניסיון לצייר מציאות הפוכה לחלוטין.
מי שבאמת רוצה לחזק את ההתיישבות צריך להסתכל על התמונה הרחבה – ולא לתת לסערה אחת, גדולה ככל שתהיה, למחוק את המהלכים חסרי התקדים שמתרחשים בשטח.
