שר המשפטים וסגן ראש הממשלה יריב גדעון לוין מגיע לריאיון שמבקש לחשוף את האדם שמאחורי הדמות הפוליטית המזוהה יותר מכול עם הרפורמה המשפטית. השיחה נפתחת בשמו השני, גדעון, שלדבריו ניתן לו משום שכך היה מקובל במשפחת אימו. הוא אינו משתמש בו בדרך כלל, בעיקר מפני ששני שמות מסרבלים לעיתים את ההתנהלות: “כשמזכיר הכנסת מקריא את השמות בהצבעות שמיות, אז כל מי שיש לו שני שמות מאריך את ההקראה”.
לוין גדל בבית שהכיל שתי מסורות פוליטיות שונות. אביו, פרופסור אריה לוין, היה חתן פרס ישראל לחקר השפה והספרות הערבית ואיש מפלגת העבודה, אף שלוין מדייק ואומר כי לא היה שמאלני מבחינה מדינית, אלא היה קרוב יותר ברוחו לאחדות העבודה של פעם. מאביו ירש את האהבה לשפה הערבית וגם את האהדה להפועל תל אביב. אביו היה פעיל באגודת האתלטיקה של הפועל תל אביב לצד אריק איינשטיין, ולוין מספר כי אחד מזיכרונות הילדות הראשונים שלו הוא אביו עומד במטבח ומאזין ל”שירים ושערים” בטרנזיסטור. “אני אוהד הפועל תל אביב לפני שידעתי מה זה ירושלים, זה בטוח. ממש מגיל אפס”, הוא אומר.
אימו הגיעה ממשפחה רוויזיוניסטית מובהקת. סבו וסבתו הכירו בדרום אפריקה במסגרת פעילות בית”ר, עלו לארץ בשנות השלושים והיו מקורבים לזאב ז’בוטינסקי ולמנחם בגין. לוין מספר כי בביתו שמורה עד היום גלויה בכתב ידו של ז’בוטינסקי, שבה בירך את סבו וסבתו לרגל הולדת אימו. מנחם בגין היה חבר קרוב של המשפחה ואף שימש כסנדק שלו. אביו הסכים לכך, אך לדבריו “לאורך כל השנים הקפיד לומר שזו הייתה שגיאה גדולה”.
למרות היותו איש ימין מובהק, לוין אינו רואה שום סתירה באהדתו להפועל תל אביב. הוא מסביר שאהדה לקבוצת כדורגל נוצרת עוד לפני שאדם מגבש תפיסת עולם פוליטית, ומציין כי להפועל יש גם אוהדים ימניים רבים. כשהוא נשאל אם היה מוותר על הפוליטיקה כדי לשחק בקבוצה, הוא משיב בחיוך: “תן לי לשחק בהפועל מחצית, אני אוותר לך כמעט על כל דבר”.
11+לוין מספר שכבר בבית הספר היסודי התעניין מאוד בעולם הפוליטי וידע שזה הכיוון שאליו הוא רוצה ללכת. כסטודנט היה סגן יושב ראש תא הסטודנטים של הליכוד באוניברסיטה העברית, וב־2003 נבחר ליושב ראש סניף הליכוד במודיעין. למרות שכיהן במשך שנים כחבר כנסת, שר ואף יושב ראש הכנסת, הוא מספר שהתחושה של הגשמת החלום לא חלפה: “עד היום, כשאני יושב במליאה, אני לא מאמין שאני באמת שם. זה היה נתפס בעיניי כאיזה חלום בלתי מושג”.
מבחינתו, הזכות אינה רק לכהן כחבר כנסת, אלא לעשות זאת מטעם תנועת הליכוד, התנועה שסבו וסבתו היו חלק מהשורשים ההיסטוריים שלה. “להיות באיזשהו מקום חלק מהשרשרת הזאת שהתחילה בז’בוטינסקי”, הוא אומר, ומדגיש כי בני משפחתו אף נרדפו בשל השתייכותם הפוליטית.
לוין מבקר אנשים בפוליטיקה שמתמקדים בתפקיד הבא שלהם במקום במה שהם עושים בתפקיד הנוכחי. לדבריו, “אנשים מסתכלים הרבה יותר על מה יהיה התפקיד הבא שלהם ולמה הם לא מונו לתפקיד כזה או אחר, לפני השאלה מה הם עושים במקום שבו הם נמצאים”. הוא עצמו, כך הוא אומר, מסתכל על הדברים באופן הפוך ושואל: “מה פתאום הגעתי לתפקיד הזה בכלל? זה אמיתי שאני באמת נמצא במקום הזה?”
מתוך אותה תפיסה בחר להיות שר המשפטים, אף שיכול היה להתמנות לשר החוץ או להמשיך כיושב ראש הכנסת. הוא מסביר שבחר בתפקיד שנחשב לכאורה נמוך יותר בהיררכיה, משום שחשב שדווקא בו יוכל “לעשות דברים אמיתיים וחשובים”. מבחינתו, שינוי מערכת המשפט היה חשוב יותר מתפקיד נוח או מתגמל יותר מבחינה פוליטית.
11+לוין אומר בגלוי שמגיל צעיר רצה להיות פוליטיקאי ורואה בכך זכות גדולה. עם זאת, כאשר הוא נשאל אם ירצה שילדיו ילכו בעקבותיו, הוא משיב: “התשובה היא חד משמעית לא, ולשמחתי הם גם לא שם”. לדבריו, החיים הפוליטיים הפכו לבלתי נסבלים בשל הפליליזציה, הרדיפה, ההתנהלות מול התקשורת והמחיר הכבד שמשלמת המשפחה, אף שלא בחרה בחיים האלה. הוא מזהיר מפני ירידה מתמשכת באיכות האנשים שמוכנים להיכנס לעולם הפוליטי וסבור שבשלטון המקומי המצב עדיין טוב יותר.
בהמשך מתייחס לוין לחילוקי הדעות שהיו לו לאורך השנים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא אינו זוכר במדויק אמירה שיוחסה לו בשנת 2013, שלפיה אם נתניהו יביא הסכם עם לא יוכל להמשיך להיות ראש ממשלה, אך הוא מאשר שהתנגד באופן פומבי וחד משמעי לנאום בר אילן ולהקפאת הבנייה ביהודה ושומרון. “אני נמצא בעשייה הציבורית כי אני מאמין בזכותנו לארץ, ואני רואה לעצמי חובה וזכות גדולה לעשות הכול כדי לחזק את ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל”, הוא אומר.
לצד הביקורת, לוין מעניק לנתניהו קרדיט גדול על התפתחות ההתיישבות ביהודה ושומרון. לדבריו, לאורך השנים נתניהו תרם לחיזוק האחיזה הישראלית בארץ ולחיזוק ההתיישבות יותר מכל אדם אחר, עמד מול לחצים בינלאומיים ובלם ניסיונות להוציא את ישראל מיהודה ושומרון, במיוחד בתקופת ממשל אובמה. הוא משבח גם את בצלאל סמוטריץ’ ואומר שעשה “עבודה יוצאת מן הכלל שראויה להערכה גדולה”, אך מדגיש כי סמוטריץ’ לא קיבל גבעות ריקות והקים את ההתיישבות מאפס, אלא המשיך תהליך שבו כבר חיו ביהודה ושומרון מאות אלפי יהודים.
11+לוין מציין כי בקדנציה הנוכחית נעשו דברים גדולים בבנייה, בתשתיות ובחיזוק ההתיישבות, ואף אומר בהתרגשות: “אפילו הקליטה הסלולרית מרגשת אותי, שסוף סוף יש קליטה ברבים מהחלקים ביהודה ושומרון”. הוא מזכיר לטובה גם את השרה אורית סטרוק ואת השר רון דרמר, שלדבריו היה שותף למאמצים המדיניים שאפשרו את המשך הבנייה גם בתקופת ממשל ביידן.
אחד הנושאים המרכזיים בשיחה הוא החלת הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון. לוין מספר כי בתקופת כהונתו הראשונה של הנשיא דונלד טראמפ היה בין הגורמים המרכזיים שניסו לקדם את המהלך. הוא התלווה לנתניהו לוושינגטון, ולדבריו הצליחו לקבל הסכמה אמריקנית עקרונית להחלת ריבונות מיידית על כ־30 אחוזים מהשטח כצעד ראשון, מבלי שישראל תידרש להתחייב להקמת מדינה פלסטינית.
לוין אומר כי ראה בכך “הישג ענק והזדמנות ענקית”. לדבריו, הייתה מוכנה החלטת ממשלה להחלת הריבונות, שהייתה אמורה לעבור מיד עם שובם לישראל. אלא שברגע האחרון האמריקנים עצרו את המהלך. הוא מטיל חלק מהאחריות על כמה מראשי ההתיישבות, שהתנגדו לתוכנית מתוך חשש שקיים סיכום סמוי על הקמת מדינה פלסטינית. “דבר שלא היה ולא נברא”, הוא אומר.
לדבריו, כמה מראשי המועצות ביהודה ושומרון נסעו לוושינגטון ופעלו מול מנהיגים אוונגליסטים כדי לשכנע אותם להתנגד. האמריקנים אמרו לו שהם מבינים את התנגדות השמאל ואת התנגדות הדמוקרטים, אך אם גם ראשי ההתיישבות וגם האוונגליסטים אינם תומכים, הם אינם מבינים עבור מי הם מבצעים את המהלך. לוין מספר שאמר לאותם ראשי התיישבות: “הרסתם פה משהו היסטורי”.
11+עם זאת, הוא אינו מסתפק בהטלת האחריות על אחרים ומודה כי גם בקדנציה הנוכחית עניין הריבונות לא קיבל עדיפות מספקת. לדבריו, “הייתה לנו סוג של הזדמנות פעם שנייה”, אך לא נעשה ניסיון מלא לממש אותה. הוא חשב שצריך היה להציב את הריבונות במקום גבוה הרבה יותר בסדר העדיפויות מיד עם כניסתו המחודשת של טראמפ לבית הלבן.
לוין אינו רואה בריבונות מהלך של הכול או כלום. “כמו שההתיישבות נבנתה נדבך אחר נדבך, גם כאן בוא נשים רגל בדלת”, הוא אומר. מבחינתו, גם אם לא ניתן להחיל ריבונות מלאה, אפשר להתחיל בצעדים חלקיים ולהתקדם בהדרגה. הוא מקווה שאם מחנה הימין ינצח בבחירות, תיפתח הזדמנות נוספת במהלך כהונתו של טראמפ: “יכול להיות שתהיה לנו הזדמנות נוספת, שלישית, ואני מקווה שלא נחמיץ אותה. בעיניי זה דבר חשוב מאוד מאוד מאוד”.
בהמשך מוצג ללוין קטע שבו תמך בעבר בהמשך העברת הכספים הקטאריים לעזה, בניסיון למנוע עימות עם חמאס. הוא אינו זוכר את השנה המדויקת, אך מעריך שהדברים נאמרו בין 2017 ל-2019. לדבריו, הדברים נאמרו בתוך מציאות ביטחונית שבה המערכת לא הייתה מוכנה לעימות רחב.
לוין מדגיש שאיש לא חשב שהעברת כסף לחמאס היא דבר חיובי. “הייתה מציאות מסוימת, מבחינת הערכות ביטחונית כזו או אחרת, שהמערכת פשוט לא הייתה מוכנה לעימות כזה אז”, הוא אומר. לדבריו, לא היה יכול לצאת לתקשורת ולהודיע שהמערכת אינה מוכנה, משום שהדבר היה מזמין את חמאס לתקוף.
הוא מסביר כי תמיכתו נועדה להשיג עוד כמה חודשים של מרווח זמן ולא להמשיך לחזק את חמאס. לדבריו, הכספים שהועברו באישור ישראל נועדו לתשתיות מים, ביוב וצרכים אזרחיים, בעוד שכספים אחרים שהועברו בדרכים שונות שימשו למטרות אחרות. “הכסף הקטארי שעבר בהסכמתנו לא הלך לטרור”, הוא טוען.
11+לוין משווה זאת להעברות הכספים לרשות הפלשתינית, שאותה הוא מגדיר “אסון” ו”מחוללת הטרור המרכזית והגדולה ביותר”. הוא מציין כי ישראל ממשיכה לגבות מיסים ולהעביר כספים לרשות, אף שחלקם מקוזזים כנגד התשלומים שהיא מעבירה למחבלים. לדבריו, גם את התופעה הזאת יש לעצור, אך כדי לפרק את הרשות הפלסטינית יש צורך במוכנות ביטחונית, יכולות מתאימות ותמיכה ציבורית.
הוא אומר שלפני 7 באוקטובר לא הייתה אפשרות לגייס את הציבור למהלך של כניסה עמוקה לעזה והחזקת רוב שטחה. “אם מישהו היה אומר בוא נפלוש פנימה לתוך עזה ונחזיק 70 אחוז משטח עזה, נדמה לי שכולם יודעים מה היה קורה כאן”, אמר.
לוין חוזר גם לזיכרונותיו מתקופת ההתנתקות. הוא מספר שעמד בירושלים וקיבל את המפונים מגוש קטיף ומצפון השומרון, לאחר שנזרקו מבתיהם. לדבריו, הם אמרו לו: “אנחנו עוד נשוב”, והוא נדבק באמונתם. במשך שנים ניסו אנשי המחנה הלאומי לחזור לצפון השומרון, אך החוקים נדחו ומי שעלה פונה. לבסוף, אחרי שנים של התמדה, החזרה החלה להתממש.
מבחינתו, החזרה לצפון השומרון מוכיחה שההיסטוריה אינה מסתיימת בהחלטה פוליטית אחת. “עם סבלנות ועם נחישות ועם התמדה, אני משוכנע שאנחנו נשיב גם את ההתיישבות בגוש קטיף למקומה”, הוא אומר. הוא אינו מתחייב שהדבר יקרה מיד, אך מאמין בכל מאודו שהוא יתממש בעתיד.
11+לוין מדגיש שהדרך דורשת סבלנות ויכולת לעבור גם תקופות שבהן הדברים אינם מתקדמים. “לפעמים אתה גם עושה דברים שאתה פחות אוהב בנקודת זמן מסוימת כדי לאפשר לעצמך לצלוח איזה מכשול ולבוא מוכן יותר למערכה”, הוא מסביר. מבחינתו, כל עוד יודעים לאן הולכים ופועלים בנחישות ובהתמדה, ניתן להגיע ליעד.
בהמשך עובר הריאיון לרפורמה המשפטית, המהלך המזוהה עם לוין יותר מכל. הוא נשאל האם לאחר המחאה, השסע ו-7 באוקטובר היה מכריז על הרפורמה בדרך אחרת. תשובתו חד משמעית: “בוודאי שלא”.
לדבריו, לא ניתן לבצע שינוי עומק אמיתי “מתחת לשולחן” או בשקט. “כשאתה רוצה לעשות שינוי עומק אמיתי, אנשים לא מטומטמים. הם רואים והצד השני מגיב”, הוא אומר. מבחינתו, הנאום שבו הציג את הרפורמה היה הכרחי: “הנאום הזה שלי עשה את הדבר שבלעדיו אי אפשר היה לבצע שום שינוי. הוא חשף את האמת, הוא טלטל את הספינה, הוא הוריד את המסכות, הוא הראה את הבעיה ואת עוצמתה”.
לוין מדגיש שהכרזת הרפורמה לא הייתה הכרזה על מהלך שייעשה כולו באבחה אחת. לדבריו, הוא קרא שוב ושוב להידברות ולהסכמות: “אני קראתי 33 פעם, מעל כל במה, בנאומים, בראיונות ובפניות לחברי האופוזיציה: בואו נשב, נגיע להסכמות”. הוא מציין כדוגמה את ההסכמה שאליה הגיע עם גדעון סער בנושא שינוי שיטת בחירת השופטים, ואומר שהלך לקראתו כברת דרך לא קטנה.
לוין טוען שהרפורמה חשפה שליטה של קבוצת מיעוט במוקדי הכוח במדינה – בצמרת המשפט, בצמרת הביטחונית, באקדמיה ובכלכלה. לדבריו, הציבור החל להבין שאותה קבוצה מקבלת שוב ושוב את עמדות המפתח, גם תחת ממשלות ימין. הוא קושר לכך גם את המאבקים סביב מינויים בכירים במערכת הביטחון.
11+כדוגמה נוספת הוא מציין את שינוי שיטת בחירת נציב תלונות הציבור על שופטים ואת מינוי השופט אשר קולה, שהיה הראשון בתפקיד שלא היה שופט בית המשפט העליון בדימוס שנבחר בידי חבריו. מבחינתו, בעבר הדברים נעשו באופן אוטומטי, מבלי שהציבור ערער עליהם, ואילו הרפורמה יצרה תודעה חדשה.
אחד הרגעים שבהם הוא מצטער במיוחד הוא עצירת החקיקה לאחר “ליל גלנט”. לדבריו, באותו לילה הזהיר את ראשי הקואליציה שמי שייכנע לא יקבל משא ומתן ופשרות, אלא “דריסה של הצד השני”. הוא האמין שתהיה התנגדות ציבורית רחבה ואף צפה שהמונים יצאו לרחובות, אך לא צפה שמערכת הביטחון לא תתייצב באופן נחוש נגד הסרבנות.
“אני חושב שהסרבנות היא דבר שאי אפשר היה לקבל אותו”, הוא אומר. לדבריו, הוא העריך שיהיו מקרים בודדים, אך היה משוכנע ששר הביטחון והרמטכ”ל יפעלו נגדם בעוצמה. העובדה שלא עשו זאת, לטענתו, נתנה לסרבנים תחושה שהם יכולים להכתיב לכנסת אילו חוקים לחוקק ולממשלה אילו החלטות לקבל.
לוין מזהיר מפני מצב שבו קבוצה שמחזיקה “שלטר” על המדינה יכולה להשתמש בו כדי לכפות עמדות פוליטיות. לדבריו, הדבר נכון לא רק לטייסים אלא לכל קבוצה שמחזיקה במערכת חיונית, מאספקת מים ועד מערכות אחרות. “אם אנחנו ניצור נורמה שלקבוצה כזאת יש אפשרות להוריד את השלטר ולשתק את המדינה ולכפות את עמדותיה בעניינים מדיניים, אז אנחנו מאבדים פה את הכול”, הוא אומר.
על החלטת נתניהו לעצור את החקיקה הוא אומר: “לא כעסתי ולא התאכזבתי. חשבתי שזאת שגיאה גדולה מאוד”. הוא סבור כך גם היום, וטוען שהעצירה התפרשה לא כניסיון להרגיע את הרוחות אלא ככניעה מוחלטת, שהעניקה עידוד להמשך המחאה.
11+לדבריו, הוא אף הזהיר שהדבר לא ייעצר ברפורמה המשפטית: “אתם חושבים שזה ייעצר ברפורמה המשפטית? עכשיו על כל דבר יגידו לכם: אתם לא יכולים לעשות”. עם זאת, הוא מדגיש כי בסופו של דבר יש ראש ממשלה ופורום ראשי מפלגות שמקבלים החלטות, והוא יכול להיאבק על עמדתו אך אינו מחליט לבדו.
לוין מציין שיכולת העבודה שלו מול נתניהו בנושא הייתה מוגבלת, משום שנתניהו היה מנוע משפטית מלעסוק ברפורמה. לכן, לדבריו, לא היה יכול לנהל עמו שיח עמוק ונוקב על פרטי המהלכים. נתניהו הסביר לו את החלטתו לעצור, אך לוין חשב שמדובר בשגיאה.
למרות העצירה, לוין אומר שלא ויתר: “אמרו לי, תשמע, זהו, הרפורמה המשפטית מתה ולא תצליח לעשות שום דבר. אמרתי: למה? אני לא אוותר”. הוא מציין שינויים שהצליח לקדם, ובהם שינוי שיטת בחירת השופטים, שינוי מעמד הייעוץ המשפטי, ביטול הלכות משפטיות ומינוי כ-290 שופטים – כמעט שליש מכלל שופטי ישראל.
לדבריו, חלק גדול מהשופטים שמונו הם אנשים שבעבר לא היה להם סיכוי להתקבל למערכת. המינויים האלה, לשיטתו, הכניסו רוח חדשה והראו גם לשופטים בעלי עמדות שונות שאפשר לפסוק בהתאם לאמונתם ולהתקדם. “יש דבר אחד שאי אפשר לעצור – את האמת”, הוא אומר. “אני מאוד נחוש. אני לא אוותר עד שייעשה צדק”.
כאשר הוא נשאל אם הוא קושר בין המחאות נגד הרפורמה לבין 7 באוקטובר, לוין נמנע מקביעה. “אני לא יודע, אני לא רוצה לעסוק בניחושים”, הוא אומר. מבחינתו, בשביל זה נדרשת ועדת חקירה שתבחן את הדברים בצורה מקצועית ומעמיקה, ולא ועדה פוליטית של צד אחד.
לוין מספר כי שירת בחיל המודיעין ומכיר במידה מסוימת את התחום. לדבריו, המודיעין הישראלי חזק מאוד בתחומים טקטיים – כמו זיהוי טילים, מטרות ומיקומי נפילה – אך יש להיות זהירים מאוד בהערכת כוונות של מנהיגים. “בדרך כלל ההחלטות מתקבלות על ידי אדם אחד. הוא יכול ללכת לישון עם עמדה אחת ולקום עם עמדה אחרת”, הוא מסביר.
11+גם כאשר מנהיג כותב מסמך או אומר משהו, ייתכן שהדברים אינם משקפים את כוונתו האמיתית ואף נועדו להטעות. לכן הוא אינו מוכן לקבוע שהמחאות הן שגרמו לסינוואר לפעול, אך גם אינו שולל בדיקה של האפשרות. “יכול להיות שבסוף גם לא יגיעו למסקנה חד משמעית”, הוא אומר.
לעומת הזהירות בנושא המחאה, לוין טוען שאין ספק שמערכת המשפט השפיעה על עניינים ביטחוניים, משום שהתערבה בהם בפועל. הוא מביא כדוגמה את הפסיקה בנושא “נוהל שכן”, שלדבריו סיכנה את חיילי צה”ל. “אי אפשר להגיד שהדבר הזה לא קרה. בשביל זה לא צריך ועדת חקירה”, הוא אומר.
עם זאת, הוא מבחין בין עצם ההתערבות בענייני ביטחון לבין השאלה אם פסיקות מסוימות השפיעו על אירועי 7 באוקטובר. את השאלה הזאת, לדבריו, צריך לבדוק. הוא מתנגד לכך שמערכת המשפט תשלוט באופן בלעדי בוועדת החקירה, משום שלשיטתו היא עלולה למנות את אנשי שלומה ולהוציא את עצמה מתחום הבדיקה.
חלק משמעותי נוסף בריאיון עוסק בסירובו להכיר בשופט יצחק עמית כנשיא בית המשפט העליון. לוין משיב באופן חד משמעי: “אני לא מכיר ביצחק עמית כנשיא בית המשפט העליון”. לדבריו, ההליך שבו נבחר היה פסול, בלתי חוקי ונעשה תוך השתלטות על סמכויות שר המשפטים.
בפועל, המשמעות היא שלוין אינו חותם עם עמית על מסמכים, אינו מקיים איתו פגישות ואינו משתף איתו פעולה במינויים המחייבים תיאום בין שר המשפטים לנשיא העליון. הוא מודה שהמצב פוגע גם ביכולת שלו לקדם מינויים, אך טוען שהחלופה גרועה יותר: קבלת המינוי הייתה מאפשרת לבית המשפט לעשות את אותו הדבר שוב ושוב.
11+לדבריו, שופטי בית המשפט לא תיארו לעצמם שיעמוד מולם בצורה תקיפה כל כך. הוא טוען שיצחק עמית משלם מחיר באמון הציבור וביכולת לקדם מהלכים בתוך המערכת. לדבריו, גם שופטים שמעריכים את עמית סבורים כיום שאילו ניתן היה להחזיר את הגלגל לאחור, היה צריך להגיע להבנות ולא לפעול באופן חד־צדדי.
לוין מדגיש שהוא מוכן להסכמות, אך אינו מוכן לחזור למצב שבו שופטי העליון מכינים רשימה של אנשים שמותר להם “לבוא בשעריהם” ופוסלים כל מועמד שמרני אמיתי או אדם שמגיע מרקע אחר. הוא מזכיר את ההתנגדות למועמדותם של ד”ר אביעד בקשי וד”ר רפי ביטון וטוען שההתנגדות נובעת מכך שהם לא יתיישרו עם הפסיקות הרדיקליות של בית המשפט.
“אני מבין שאני לא יכול למנות רק את מי שאני רוצה”, הוא אומר, “אבל אני לא מוכן לקבל שהם ימנו רק את מי שהם רוצים”. מבחינתו, המאבק הוא על האפשרות שגם הציבור שאותו הוא מייצג וגם תפיסות העולם השמרניות והלאומיות יקבלו ייצוג במערכת המשפט.
לקראת סיום נשאל לוין עד כמה הפילוג בעם מטריד אותו בתקופת הבחירות. תשובתו קצרה: “מאוד”. הוא אומר שיש לו אידיאולוגיה מוצקה והוא אינו מתכוון להסתיר את האמת שלו, אך מאמין שיש לומר אותה בצורה מכובדת, עניינית ובשפה ראויה.
11+“האמת שלנו, של המחנה הלאומי, היא כל כך חזקה שצריך לומר אותה בצורה מכובדת ועניינית”, הוא אומר. הוא מבקר את הצעקות ואת סרטוני הטיקטוק המתלהמים, שאותם הוא מגדיר דברים שהוא סולד מהם. לדעתו, הם מזיקים למחנה, מרחיקים קהלים, אינם רציניים ומרבים שנאה ופלגנות מיותרת.
לוין אומר שככל שניתן לעשות דברים בהסכמה רחבה, זהו דבר טוב. הוא מזכיר שוב שקרא לאופוזיציה פעם אחר פעם והיה מוכן לבצע פשרות כדי להגיע להבנות. עם זאת, הוא מטיל חלק גדול מהאחריות לפילוג על מחנה השמאל, שאותו הוא מכנה “מחנה של חרמות”, שהחרים את נתניהו במשך שנים וסירב להתגמש.
הוא מבקר גם שופטים שלדבריו משתמשים בכוחה של מערכת המשפט כדי לבטל את סמכויות הכנסת והממשלה ולדרוס ציבורים גדולים. “מי שחושב שאפשר לדרוס ציבורים שלמים ואחר כך להגיד אנחנו מודאגים כי יש פלגנות בעם, אני חושב שהוא צבוע”, הוא אומר.
11+לוין טוען שהמחאות האלימות והסרבנות תרמו תרומה מכרעת להעמקת הפילוג גם ערב 7 באוקטובר. לצד זאת, הוא קורא לפעול בשני מישורים: “ביד אחת” להושיט יד להבנות, לדבר בצורה מכובדת ועניינית ולהתמקד ככל האפשר לגופו של עניין ולא לגופו של אדם; וביד השנייה להיות נחושים מול מי שמנסה להתעלם מפתק הבוחר ולשלול מהממשלה הנבחרת את יכולת הפעולה שלה.
“אם יש נכונות להבנות, אנחנו שם”, הוא אומר, “אבל אם יש מחשבה שאפשר פשוט לגרוס אותנו, להתעלם מאיתנו ולבטל את פתק הבוחר שלנו – מול הדבר הזה אנחנו באים בעוצמה גדולה ובנחישות גדולה”.
לוין אינו מאמין שהקרעים ייעלמו לחלוטין או שלא יהיו עוד חילוקי דעות, אך הוא סבור שניתן להגיע למקום טוב יותר. מבחינתו, העשייה הציבורית אינה קריירה אלא שליחות היסטורית. למרות המחלוקות, המחירים והמאבקים, הוא רואה את עצמו כחלק משרשרת שהחלה בז’בוטינסקי ובבגין, ומאמין כי נחישות, סבלנות והיצמדות לדרך יאפשרו לו להשפיע על עתיד המדינה.
