הדיון שהתפתח השבוע בין אנשי התקשורת ינון מגל לאריאל כהנא מעלה מחדש את השאלה המרתקת – מיהו "ימני" באמת? הדיון הזה מציף שינוי עומק שהתרחש במחנה בשנים האחרונות. "ימני" היא הגדרה פוליטית עצמית שבוחר לעצמו הפרט, אך מחנה הימין כולו הוא גוף פוליטי גדול ומגוון. לאורך העשורים האחרונים השתנה הרכב המחנה, ואיתו השתנו גם הערכים המרכזיים שהוא מוביל בסדר היום הציבורי.
2+לפני כ-30 שנה, הימין המסורתי-ליכודי תפקד כתומך פסיבי במאבקי הימין שהובילו המתנחלים והציונות הדתית. המאבק אז התמקד בעיקר בעצירת הסכמי אוסלו, התנגדות להקפאות בנייה ביישובים, השתלבות בפיקוד הצה"לי וניסיונות להקמת כלי תקשורת ימניים. את המהלכים הללו הובילו בני הציונות הדתית, ואריאל כהנא היה ביניהם. אולם בעשור האחרון, ובייחוד מאז בחירות 2015, הימין המסורתי-חילוני המזוהה עם הליכוד הפך לאקטיבי ועבר להוביל את המחנה, בזמן שהנהגת הימין הדתית התפצלה.
די להביט בכמות העיתונאים, אנשי התקשורת, אנשי הרוח והארגונים המזוהים עם הימין המסורתי-שמרני שקמו בעשור האחרון כדי להבין מי נטל את ההובלה. ינון מגל ואראל סג"ל היו חלוצי התקשורת של המחנה הזה, יחד עם רבים אחרים בתחומים השונים. באותו זמן, להנהגת הציונות הדתית קרה דבר הפוך: היא התפצלה, חלק מנציגיה הבכירים נתפסו כמי שבגדו במחנה, ואחרים "השתבללו" פנימה. אנשי התקשורת המזוהים איתה מנסים לעיתים לרקוד על שתי החתונות, בניסיון להיות ימניים בלי להתחבר למסה העיקרית של המחנה.
2+כעת, נראה כי לאותם גורמים קשה עם המעבר המחודש לספסל האחורי, בזמן שאת ההגה לקחו כוחות המייצגים כיום כ-30% מהציבור היהודי בישראל ואת רוב מחנה הימין. בהנהגה ציבורית לא בטוח ש"מניות יסוד" היסטוריות שוות יותר מ"מניות ערך" המייצרות כיום תשואה גבוהה למחנה. השינויים במבנה הכוח הם עובדה קיימת, אך מה שבטוח הוא שרק מתוך שיתוף פעולה וביחד יוכל המחנה כולו לנצח ולהשיג את מטרותיו.
