בסוף ארבע שנים של ממשלת ימין על מלא ולקראת תקופת הבחירות, ש״ס ניצבת מול שאלה מורכבת הרבה יותר ממספר המנדטים שהיא תקבל בסוף אוקטובר: את מי ש״ס באמת מייצגת כיום?

מצד אחד ניצב הציבור החרדי-ספרדי, שבמרוצת השנים אימץ במידה רבה את דפוסי החינוך וההנהגה של העולם הליטאי. הוא דורש מש״ס להציב את ההגנה על עולם הישיבות בראש סדר העדיפויות ולהבטיח בחוק את מעמדם של תלמידי הישיבה. התסכול הקיים בתוכו כבר הופנה ישירות כלפי יו״ר המפלגה אריה דרעי.
מן הצד האחר עומד הציבור הספרדי-מסורתי: יהודי, מאמין ומכבד רבנים, אך גם ציוני ומחובר למדינה ולצבא. הוא אינו רואה סתירה בין בית הכנסת למדינת ישראל, בין שיעור תורה לשירות צבאי ובין סליחות בכותל לאהבת המדינה. גם הוא רואה בש״ס בית טבעי – אך לא תמיד מזהה את עצמו בעמדות והאמירות שהמפלגה מציגה.

מתוך המורכבות הזאת יש שאלה אחת שמעסיקה אותי: האם ש״ס אכן החזירה את העטרה הספרדית ליושנה – או שבדרך להקמת חרדיות ספרדית חזקה היא התרחקה מחלק מהציבור הספרדי שאותו ביקשה לייצג?
אז מי את מפלגת ש״ס?
ש״ס מעולם לא הייתה מפלגה חרדית רגילה. כוחה נבע מהיכולת לחבר בין שומרי תורה ספרדים לבין ציבור מסורתי רחב – תושבי ערי הפיתוח, אנשי עמל, חיילים, בעלי עסקים ומשפחות שלא הגדירו את עצמן חרדיות, אך ראו במרן את מנהיגן הרוחני.

מרן הרב עובדיה כידוע לא דיבר רק אל מי שישב כל היום בבית המדרש. הוא דיבר דווקא אל ״עמך בית ישראל״ אל נהג המונית, בעל המכולת, החייל והסבתא המסורתית. הוא העניק ליהודי הספרדי תחושה שאינו צריך לבחור בין המסורת לבין הישראליות.

אלא שלאורך השנים ש״ס החלה לבנות סביבה חרדיות ליטאית חזקה, אשר נראה כי טישטשה כל סממן מזרחי שעוד היה: המוסדות, הנהגה הישיבות ואפילו הלך הרוח הפוליטי נשען על המפלגות האשכנזיות. חשוב לציין כי המהלך בנה עולם תורה ספרדי מפואר והצמיח דורות של תלמידי חכמים, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא גם יצר מרחק מן המסורתיות הספרדית המקורית – זו שלא הכירה בהכרח חיץ חד בין דתיות, ציונות ושייכות למדינה – זו שאליה מרן פנה.
הפער הזה, כפי שנתן היה לראות בתקופה האחרונה, מתרכז בסוגיית הגיוס, אך הוא רחב ממנה. הציבור החרדי-ספרדי מבקש מש״ס להשיג הסדרה חוקית שתגן על בני הישיבות. מנגד, הציבור המסורתי מבקש מדינה יהודית השומרת על עולם התורה, אבל רואה גם בצבא חלק מהסיפור הלאומי שלו.

ש״ס אינה נדרשת לבחור אם היא בעד התורה או בעד המדינה. היא נדרשת להסביר כיצד היא מחברת ביניהן – ומה מקומו בתוכה של מי שמניח תפילין, שומר מסורת ושולח את ילדיו לצבא.
קריאות הבוז לעבר יו״ר המפלגה
אין מי שלא זוכר את האהדה שהייתה לדרעי לפני כניסתו לכלא. ״הוא זכאי״ שרו כולם יחד לעבר מערכת אכיפה בררנית ש״רודפת רק את המזרחיים״. אני אומנם הייתי בקושי בת שנה כשדרעי נכנס לכלא – אבל כמי שגדלה בבית ״ש״סניק״ אי אפשר היה לפספס הרגשות והתחושות.
בחודש מאי האחרון נערך כנס "פרס הראשון לציון" בהובלת המפלגה, שבו, 26 שנה אחרי צעקות האהדה "הוא זכאי", נראה היה שהגלגל התהפך: כאשר שמו של אריה דרעי הוזכר, עשרות צעירים חרדים הניפו שלטים והשמיעו קריאות בוז. בעקבות כך על פי הדיווחים, דרעי חזר על עקבותיו, ולא הגיע לאירוע.

למחרת פרסם הרב יצחק יוסף גינוי והבהיר כי הפגיעה בכבודו של דרעי חמורה. אך גם הגינוי לא יכול היה להעלים את משמעות האירוע: ההתנגדות לדרעי כבר אינה מגיעה רק מן הציבור הישראלי המבקר את עמדת ש״ס בנושא הגיוס. היא צומחת גם בתוך הציבור החרדי-ספרדי, שחלקו סבור כי ההנהגה הפוליטית לא השיגה את ההגנה שהבטיחה לעולם הישיבות.
כך ש״ס מוצאת את עצמה מותקפת משני קצותיה. בעיני חלק מהמסורתיים היא נעשתה חרדית מדי; בעיני חלק מהחרדים היא אינה חרדית ותקיפה מספיק.
״ועשית ככל אשר יורוך״?
אל המתח הציבורי נוסף פער רגיש בין ההנהגה הרבנית להנהגה הפוליטית. בימי מרן הייתה ההיררכיה ברורה. הרב עובדיה היה הסמכות הרוחנית העליונה, וההנהגה הפוליטית פעלה מכוחה. לאחר פטירת מרן, הראשון לציון לשעבר, הרב יצחק יוסף, הסתמן כממשיך דרכו גם בכל הקשור להנהגה של המפלגה.

עם כל סוגיית הגיוס ניתן היה לשמוע את הרב יוסף מתבטא באמירות חריפות כלפי המדינה והצבא, דברים שלכאורה סותרים את זהות המפלגה. רק לאחרונה הרב יצחק יוסף ביטא אכזבה חריפה מנתניהו כשאמר: ״ביבי נתניהו יחזור בתשובה? אין שום סיכוי שיחזור בתשובה. איזנקוט אולי כן יחזור בתשובה״. לפי דיווח על שיחה סגורה, הרב הוסיף כי נתניהו ״רימה עם חוק הגיוס״, כינה אותו אדם שאי אפשר לסמוך עליו והעלה אפשרות שש״ס תתמוך בגדי איזנקוט, שעליו אמר: ״הוא יהודי חם… אפשר לסמוך עליו״.
ימספר ימים לאחר מכן הציג דרעי עמדה הפוכה לחלוטין וסתר למעשה את ״דעת התורה הספרדית״. בריאיון ל”כיכר השבת” הכריז דרעי: “אנחנו תומכים בנתניהו, נקודה”, והוסיף כי ש״ס עם נתניהו “בכל הכוח”. את איזנקוט הוא תיאר כמי שעומד בראש “מחנה של שנאה נגד כל דבר שביהדות”.
דרעי לא מהסס ומודיע נחרצות: "אנו תומכים בנתניהו לראשות הממשלה – איזנקוט הולך בראש מחנה של שנאה ליהדות". הראיון המלא עכשיו באתר 'כיכר השבת' pic.twitter.com/a88NL5cmgx
— תמיר שלום (@8bg94uayBqvYfDN) July 16, 2026
הרב יצחק יוסף פותח אפשרות לבחון מחדש את הברית עם נתניהו ואולי לשבת דווקא עם איזנקוט; דרעי סוגר אותה באופן מוחלט. הרב מבטא את האכזבה הקיימת בעולם התורה, ואילו הפוליטיקאי מביט במפת הגושים וקובע שמקומה של ש״ס נותר בימין.
הפער הזה שוב מעלה תהיה: מי קובע כיום את דרכה של התנועה? האם ההנהגה הפוליטית מתרגמת את הכרעת הרבנים למעשה, או שהשיקול הפוליטי קובע את הדרך והרבנים נדרשים לפעול בתוכה?
אז האם העטרה הוחזרה?
במישור התרבותי, לדעתי התשובה היא בערך. ש״ס הצליחה להחזיר את מורשת יהדות ספרד אל מרכז הבמה הישראלית. נוסח התפילה, הפיוטים, הפסיקה הספרדית ודמותו של מרן הפכו לחלק גלוי וגאה בזהות הישראלית.

הדוגמה הבולטת ביותר היא מעמדי הסליחות ההמוניים בכותל, שאותם הנהיג הרב עובדיה ושאליהם מגיעים כיום רבבות מכל חלקי הציבור. אפשר לקרוא מה כתבתי על מעמדי הסליחות המרגשים בטור שפרסמתי בחודש אלול בשנה שעברה.

עם ישראל חוזר למסורת: למה לא מספרים לכם על זה?
אבל במישור הפוליטי התשובה מורכבת יותר. העטרה הספרדית לא הייתה רק חרדית. היא ידעה לחבר בין הלכה למתינות, בין אמונה תמימה לחכמים לאהבת ישראל ובין מסורת עמוקה להשתייכות טבעית למדינה. אם ש״ס הופכת למפלגה המייצגת בעיקר דגם חרדי-ישיבתי (ליטאי בעיקר), היא מחזירה עטרה אחת – אך עלולה לאבד חלקים מן העטרה המקורית.
אבל אולי השאלה כבר אינה אם העטרה הספרדית הוחזרה – אלא אם לאחר שהוחזרה, היא נפלה שוב?
הייתה כאן עטרה לתפארת. היא הקימה דורות של בתים מאמינים, שבהם מסורת, תורה וישראליות שכנו יחד. ש״ס לא נמדדה רק במנדטים, אלא בעוד משפחה שהתקרבה, בעוד ילד שנשלח לבית ספר דתי ובעוד קהילה שחוברה למסורת ישראל.

אנשי ״אל המעיין״, ״בני חיל״, הגבאים ופעילי השטח עברו מבית לבית, סייעו למשפחות וחיפשו את מי ש״אבדו״. הם לא המתינו לבחירות ולא חיפשו שררה וכבוד. איפה הם היום? איפה העלייה לרגל, הקבלת פני רבו והקשר החי עם עמך בית ישראל?
ייתכן שההצלחה סחררה את ש״ס. קל יותר לשמור על הקולות הבטוחים, לנוח על זרי התהילה ולמנות מנדטים, מאשר להמשיך ולהקים עוד גן מסורתי, עוד בית ספר דתי ועוד בית מאמין. כי עטרה אינה נשמרת בזכות העבר. כשמפסיקים לשאת אותה מבית לבית – היא נופלת.

הבחירות הקרובות לא יקבעו רק כמה מנדטים תקבל ש״ס, אלא איזו ש״ס תקום ביום שאחריהן: מפלגה הנשענת על הקולות הבטוחים, או תנועה שחוזרת לחפש את מי שנשארו בחוץ. אם תשוב אל השטח, אל המסורתיים ואל הבתים שביקשו לחבר בין תורה, ציונות וישראליות – העטרה עוד יכולה לשוב למקומה. אם תסתפק בכוח, בכבוד ובתהילת העבר, ייתכן שיתברר כי ש״ס ניצחה בקלפי, אך איבדה את המהפכה שבשמה הוקמה.
