במשך שלושים שנות שירותי במשטרת ישראל, מהן עשרים ושבע שנים במודיעין, בילוש ובחקירות, הייתי שותף ללחימה בארגוני הפשיעה מהקשים בישראל, מגיוס והפעלת מקורות, הפעלת סוכנים, שותף לניהול חקירות מורכבות, ונטלתי חלק במבצעים רבים שהסתיימו במעצרים ובהפללתם של עבריינים בכירים.
אני מכיר היטב את עולם הפשיעה. אני מכיר את הדרך שבה ארגוני פשיעה חושבים, פועלים, מתקשרים ומסתירים את עקבותיהם, ובעיקר, אני יודע שמלחמה בארגון פשיעה לא מתחילה בטכנולוגיה, היא מתחילה בהבנה עמוקה של היריב. לכן, כשאני שומע על ההחלטה להעביר את האחריות לאיסוף המודיעין הטכנולוגי נגד ארגוני הפשיעה ממשטרת ישראל לשב"כ, אני מתקשה להבין את ההיגיון המקצועי שמאחוריה.
זו לא שאלה של מי טוב יותר. השב"כ הוא ארגון חיוני לביטחון המדינה, בעל יכולות יוצאות דופן בתחומי אחריותו. אבל ארגוני פשיעה אינם ארגוני טרור. אלה שני עולמות שונים לחלוטין, עם שיטות פעולה שונות, שפה אחרת, תרבות עבריינית ייחודית ומודיעין שנבנה לאורך שנים.
את המודיעין הזה מחזיקה משטרת ישראל. טכנולוגיה לבדה לא מייצרת "מודיעין". היא מייצרת "מידע". כדי להפוך מידע למודיעין נדרש ידע מצטבר, ניסיון, מקורות אנושיים, הבנת הקשרים בין הדמויות, הכרת הסלנג והקודים העברייניים, הבנה של ההיסטוריה של הסכסוכים, מערכות היחסים והדינמיקה בתוך ארגוני הפשיעה.
אלה דברים שלא ניתן ללמוד במסמך או בקורס. גם אם השב"כ יפעיל את מיטב הכלים הטכנולוגיים, הוא עדיין יזדקק למשטרה כדי להבין מה הוא רואה ומה הוא שומע. הוא יזדקק לחוקרי המשטרה, לאנשי המודיעין שלה, לבלשים וליחידות המבצעיות שלה כדי להפוך את המידע שהתקבל לפעולה אפקטיבית.
אם כך, מדוע לא לתת למשטרה להפעיל את הכלים בעצמה? זו השאלה שאיש אינו נותן עליה תשובה. הניסיון מלמד שכאשר מפצלים אחריות בין שני ארגונים, נוצרים חיכוכים, עיכובים ופערים. במקום שרשרת פיקוד אחת, נוצרים ממשקים. במקום אחריות ברורה, נוצרת אחריות משותפת, שלעתים קרובות היא אחריות של "אף אחד".
לכך יש גם מחיר ארגוני. שוטרי משטרת ישראל לא זקוקים למחמאות. הם זקוקים לאמון. כאשר המדינה לוקחת מהם תחום ליבה ומעבירה אותו לארגון אחר, המסר שהם מקבלים הוא פשוט, אנחנו לא סומכים עליכם.
כמי ששירת שנים רבות כבלש וכפקד של יחידות מודיעין בילוש וחקירות אני יודע היטב איך מסר כזה מחלחל. הוא פוגע במוטיבציה, בתחושת השליחות ובגאווה המקצועית של אנשים שמסכנים את חייהם מדי יום.
חשוב לי להבהיר, משטרת ישראל לא חסרת יכולת, היא פשוט מוחלשת. יש הבדל גדול בין השניים. במהלך שירותי פגשתי משטרות בעולם, ואף זכיתי להדריך גופי אכיפה זרים בתחומי המודיעין, הפעלת סוכנים והטכניקות בחדירה לארגוני פשיעה. למדתי עד כמה הידע שנצבר בישראל נחשב למתקדם בעיניהם. חשוב לי לומר שיש במשטרת ישראל אנשי מקצוע מעולים, יש למשטרה כארגון לאומי ניסיון שאין לו תחליף.
מה שחסר הוא לא הידע. חסרים הכלים, הסמכויות והגיבוי.
אני מאמין שהמאבק בארגוני הפשיעה חייב להיות תקיף, נחוש ובלתי מתפשר. אבל הדרך לעשות זאת אינה באמצעות העברת אחריות מהמשטרה לשב"כ. הדרך היא הפוכה, לחזק את המשטרה!
לתת לה את כל היכולות הטכנולוגיות הדרושות, בכפוף לחוק, לפיקוח ולבקרה. להעמיד לרשותה את המשאבים הנדרשים, ולאחר מכן לדרוש ממנה תוצאות.
אני לא מבקש להקל על המשטרה. להפך, אני מבקש שלא יאפשרו לה להתחמק מאחריותה. המאבק בארגוני הפשיעה הוא אחריותה של משטרת ישראל. הוא חייב להישאר בידיה! אם המדינה רוצה רחובות בטוחים יותר, היא צריכה לחזק את מי שנמצא בהם מדי יום, לא להעביר את האחריות למי שתפקידו המרכזי נמצא בזירה אחרת. אני מזהיר, אל תשפכו את התינוק עם המים. תזכרו היטב משטרה יש לנו רק אחת. צריך לתת לה לנצח!!!
