ככלל, אפשר לומר שמאז קום המדינה ועד היום לא הייתה מלחמה אחת שבה ישראל הובסה בשדה הקרב. היו כישלונות, היו הפתעות, היו מלחמות שנפתחו רע, אבל במבחן הצבאי הקר, מדינת ישראל ניצחה. ובכל זאת, כמעט בכל מלחמה ישראלית בעשורים האחרונים, נשאר אחר כך טעם חמוץ. לא משום שחיילי צה"ל לא ידעו להילחם, לא בגלל שהחברה הישראלית לא ידעה להתגייס וגם לא משום שלא הייתה גבורה, תחבולה, הקרבה או יכולת מבצעית. הבעיה העמוקה יותר נמצאת במקום אחר: לא בשדה הקרב בעזה או בלבנון, אלא בשדה המדיני בירושלים או בוושינגטון.
5+הרגל של השדה המדיני היא הרגל החלשה ביותר של מדינת ישראל. פעמים רבות היא צולעת דווקא ברגע שבו צה"ל מתחיל להתקרב להישג ממשי, ואז, כשהמערכה הצבאית עדיין לא מיצתה את עצמה, מופעל הלחץ הבינלאומי. החלטות מועצת הביטחון, שיחות טלפון מהבית הלבן, עצירת משלוחים, עיכוב חימושים, איום מדיני מרומז או מפורש. בפשטות, ליבת הלחץ האמריקאי על ישראל יושבת על אספקת נשק ותחמושת. על פי מזכר ההבנות שנחתם ב-2016, ארצות הברית התחייבה להעניק לישראל 38 מיליארד דולר בעשור שבין 2019 עד 2028.
מתוך סכום זה, 33 מיליארד דולר הם FMF, כלומר Foreign Military Financing, מימון צבאי זר, ועוד 5 מיליארד דולר מיועדים להגנה מפני טילים. בפועל מדובר ב-3.3 מיליארד דולר בשנה לרכש ביטחוני ועוד 500 מיליון דולר בשנה לתוכניות הגנה מפני טילים. זה סכום דרמטי, אבל הוא אינו כסף חופשי. רובו הגדול מיועד לרכש בארצות הברית עצמה. המשמעות פשוטה: ישראל מקבלת סיוע, אבל הסיוע הזה מחזק גם את התלות. הוא מרגיל את מערכת הביטחון לחשוב דרך קווי ייצור אמריקאיים, זמני אספקה, אישורים ושיקולים פוליטיים של הממשל.
5+כאן נחשפת החולשה. ברגע האמת, מי ששולט בברז התחמושת מחזיק בידו מנוף מדיני. מדינה שאינה מסוגלת לייצר לעצמה את מרבית התחמושת החיונית שלה, מגבילה מראש את חופש הפעולה שלה. היא יכולה לנצח טקטית, אבל להיבלם אסטרטגית. היא יכולה לתמרן, להפציץ, להפתיע ולכתוש, אבל אם היא יודעת שבשלב מסוים תזדקק לאישור זר כדי להמשיך, היא כבר נכנסת למערכה כשהבלם המדיני מותקן בתוך תא הפיקוד. אם מדינת ישראל רוצה לנצח את המלחמות הבאות שלה, ואין לה באמת ברירה אחרת, היא חייבת להביט ישירות בנקודת הכשל הזאת.
אסור לעטוף את הכשל בסיסמאות על ברית אסטרטגית, להעמיד פנים שהסיוע הוא רק מתנה או להתמכר לנוחות של רכישה מבחוץ. עלינו לשאול שאלה פשוטה: האם מדינה שחיה תחת איום קיומי יכולה להרשות לעצמה להיות תלויה במדינה אחרת בתחמושת, בחימושים ובמערכות קריטיות? התשובה היא לא. מכאן נגזרת מסקנה חדה: ישראל חייבת לייצר לעצמה הרבה יותר נשק ותחמושת. אין סיבה להעמיד פנים שישראל יכולה או צריכה לייצר לבדה כל מטוס, מנוע או שבב. מדינה קטנה לא יכולה להחזיק לבדה תעשייה מלאה בכל תחום אפשרי.
5+אולם, בתחומים שבהם נדרשת עצמאות מבצעית מיידית, דוגמת תחמושת, חימושים מדויקים, רקטות, טילים, מיירטים, רחפנים, כטב"מים, מערכות שליטה ובקרה, חלקי חילוף קריטיים, מערכות הגנה אווירית וטכנולוגיות ייצור מהיר, ישראל חייבת להגדיל דרמטית את הייצור המקומי. זה לא רק צורך ביטחוני קיומי, זה גם מנוע כלכלי ומדיני רב עוצמה. תעשיית הביטחון הישראלית כבר מוכיחה שיש לה ביקוש עולמי עצום. לפי נתוני משרד הביטחון, בשנת 2025 נשבר שיא הייצוא הביטחוני של ישראל בפעם החמישית ברציפות, והוא הגיע לסכום של 19.2 מיליארד דולר.
זוהי עלייה של כמעט 30 אחוז לעומת שנת 2024, יותר מהכפלה בתוך חמש שנים, ופי ארבעה בתוך עשור בלבד. הצפי קדימה בהיבט הזה אופטימי בהרבה, ומוכיח כי ישראל אינה מתחילה מאפס. להפך, יש לה בסיס תעשייתי, טכנולוגי, הנדסי ומבצעי מהחזקים בעולם. היא כבר מדינת ייצוא ביטחוני מובילה שיודעת לפתח מערכות שהעולם כולו רוצה לקנות. אך יש פער עמוק בין תעשייה שמצטיינת בייצוא לבין תעשייה שמבטיחה עצמאות מלחמתית מלאה בתחומים הקריטיים. הפער הזה חייב להיסגר, ועדיף שזה יקרה כמה שיותר מהר.
5+צריך לומר ביושר: עצמאות ביטחונית תעלה כסף, והרבה כסף. תקציב הביטחון כבר כיום כבד מאוד על המשק. הוצאות הביטחון של ישראל צפויות להגיע בשנת 2026 לכמעט 8 אחוזי תוצר, לעומת 4.2 אחוזי תוצר בשנת 2022. במונחי חלקה של מערכת הביטחון בתקציב המדינה, מדובר בעלייה מכ-16 אחוז מהתקציב בשנת 2022 לכרבע מהתקציב הכולל בשנת 2026. אבל השאלה איננה האם זה יקר, שהרי ברור שזה יקר. השאלה הגורלית היא מה יקר יותר: לבנות עצמאות תעשייתית, או להיכנס שוב ושוב למלחמות שבהן ישראל נעצרת בגלל תלות בחימושים.
המודל הנכון כיום למדינת ישראל הוא ברית בלי תלות משתקת. יחסים עמוקים עם וושינגטון, אך בלי מצב שבו כל ממשל אמריקאי יכול, ברגע של מחלוקת, להפוך את שרשרת האספקה הביטחונית למנוף לחץ על ירושלים. ישראל צריכה לשאוף למצב שבו הסיוע האמריקאי הוא שכבת יתרון, לא צינור חמצן. מדינת ישראל קמה משום שהתנועה הציונית הבינה דבר פשוט: עם שאינו קובע את גורלו, אחרים יקבעו אותו עבורו. זה היה נכון אז בהתיישבות החלוצית, וזה נכון גם היום בתעשייה הביטחונית המודרנית.
5+המודל הנכון כיום למדינת ישראל הוא ברית בלי תלות משתקת. יחסים עמוקים עם וושינגטון, אך בלי מצב שבו כל ממשל אמריקאי יכול, ברגע של מחלוקת, להפוך את שרשרת האספקה הביטחונית למנוף לחץ על ירושלים. ישראל צריכה לשאוף למצב שבו הסיוע האמריקאי הוא שכבת יתרון, לא צינור חמצן. מדינת ישראל קמה משום שהתנועה הציונית הבינה דבר פשוט: עם שאינו קובע את גורלו, אחרים יקבעו אותו עבורו. זה היה נכון אז בהתיישבות החלוצית, וזה נכון גם היום בתעשייה הביטחונית המודרנית.
