ח"כ יולי אדלשטיין הוא איש טוב וזכויותיו רבות השנים עומדות לזכותו, אך בשנים האחרונות הוא קיבל שורת החלטות פוליטיות שגויות שדרדרו את מעמדו. הטעות הראשונה הייתה להתייצב בעמדה לעומתית מול יו"ר התנועה נתניהו; בשנת 2021 הכריז אדלשטיין כי יתמודד על ראשות הליכוד, ובשנת 2022 אמנם הסיר את מועמדותו, אך הצעד הזה הספיק כדי לסמן אותו כמי שמאתגר את ההנהגה מבפנים.
2+מהלך זה מזכיר את הכינוס שערך ניר ברקת בגני התערוכה, שאותת על כוונתו להתמודד וריסק את מעמדו, או את גדעון סער שהתמודד מול נתניהו ב-2019 ולבסוף פרש. נראה כי השניים לא הפנימו שבליכוד לא מדיחים מנהיג מכהן כבר 80 שנה – זוהי מסורת פוליטית מושרשת. אדלשטיין, בדומה לשר הביטחון הקודם יואב גלנט, טעה כשהאמין לסקרים ולספינים שחזו בתחילת 2024 שהממשלה עומדת ליפול.
הם בחרו בצד הלא נכון של המפה הפוליטית ומשלמים על כך כעת מחיר כבד. סוגיית גיוס החרדים הייתה רק התירוץ ולא הסיבה האמיתית למהלכיהם. אמנם חייבים לראות חרדים רבים בצה"ל וישנן דרכים להשיג זאת, אך פעילותו של אדלשטיין בוועדת החוץ והביטחון הייתה רחוקה מלהביא חיילים לחזית באופן דחוף. במקום לקדם פתרון מעשי, הוא בחר בדרך שגרמה לסחבת מיותרת בקידום החקיקה.
2+במקום לקדם "הוראת שעה" שתקבע מכסה של 4,000-5,000 חיילים כבר בשנת 2025 תמורת השעיית סנקציות, הוא ערך סימפוזיונים אינסופיים. אלו שירתו בעיקר את הקריירה הפוליטית של דמויות כמו יונתן שלו, שבות רענן, "תיקון 2025", "אל הדגל" ויועז הנדל. בשורה התחתונה, חיילים לא הגיעו לבקו"ם כתוצאה מכך, הממשלה לא נפלה, וגם חוק גיוס מוסכם עדיין אין בנמצא.
כעת, עם היבול הפוליטי הדל הזה, אדלשטיין נדרש לעמוד בפני הבוחר ולנסות לשכנע אותו ביכולותיו. עליו להסביר כיצד מה שלא הצליח לעשות כנציג בכיר במפלגה של 32 מנדטים, הוא יצליח לעשות עם כוח פוליטי של ארבעה מנדטים בלבד. בסופו של יום, הציבור והבוחרים בפרט מבקשים לראות הצלחות מוכחות בשטח ולא הסברים ותירוצים על מהלכים שלא צלחו.
