היום י״ז בתמוז. היום הובקעו חומות העיר ירושלים. זה נשמע רחוק ומנותק, ומציק לנו בכלל הקירקור בבטן במקום החורבן בלב. וזה בגלל שאנחנו מדמיינים את פעם, ולא מבינים שזה ממש עכשיו. שירושלים שבלב שלי הובקעה. גם המילה הזו, לבקוע בקע, לפרוץ פירצה, לחדור חדירה, אילו מילים פולשניות, משברות, מאיימות.
1+ירושלים, היא היראה השלימה שלי. לפני שזו עיר הבירה שלי. היא אני כמו שהייתי לפני שהסכמתי לחלל את התום, כשעוד הייתי שלימה ביראתי, באמונתי. בחוסני ובינתי. כשהייתי אני ירושלים. שהייתה לי יראתי חומה בצורה. שומרת ומגינה. והיא נבקעה, היא נשברה. כמו קליפת ביצה. וזה לא אפרוח שיצא, אלא נפלו שרדיי המחיצה, בקעה חומה ונולדה גלות. וזה לא שם ומזמן זה לגמרי אני וכאן. מבוקעת. ושבורה.
בלי חומות בצורות של יראה שלימה והיום הזה של הצום והאבלות הם נקודת הציון של ההתחלה. נכון, עוד יבוא חורבן, עוד ישרף הבית, אבל אסור לשכוח שהכל התחיל בבקע בחומה. סדק שהלך והתרחב עד בלי היכר.
1+י"ז בתמוז הוא יום שצועק לנו לשים לב ולהיזהר, בהתחלה, כשזה קטן, כשזה בקע. כשנוגסים לנו ביסים קטנים בחומה, כששוקעת לנו בכמה מילימטרים היראה השלימה. זה נראה אולי קטן ולא ממש משמעותי אבל אם נחכה עד שישרף הבית כדי לקלוט שזה אמיתי יהיה מאוחר מדי ואנחנו נהיה שבר כלי. לא רק כפרטים אלא אפילו כאומה, גם השבעה באוקטובר התחיל בילד ערבי קרוב מדי לגדר, היום מתאבלים על ההתחלות שלא הקשבנו לזעקתן. כשלא הצלנו את ירושלים שלנו כשזה עוד היה קטן.
