כלי תקשורת בארה"ב ובאיראן חשפו אמש (רביעי) את ההיערכות המאסיבית של הרפובליקה האסלאמית לקראת טקסי הלוויה של המנהיג העליון עלי חמינאי, שצפויים להיפתח בסוף השבוע הקרוב ולהסתיים בקבורתו ב-9 ביולי. מדובר בעיכוב חסר תקדים של יותר מארבעה חודשים מאז חוסל חמינאי בבונקר שלו בטהרן על ידי צבא ארה"ב בסוף פברואר.
7+השלטונות האיראניים מנסים להפוך את אירוע האבל למפגן כוח צבאי ולגיוס המונים חסר תקדים, אך מומחים בינלאומיים מדגישים כי הטקסים חושפים בעיקר את פגיעותו של המשטר ואת בידודו הקיצוני בעולם.
ההחלטה לדחות את הלוויה בארבעה חודשים עוררה שאלות נוקבות, לאור האיסור האסלאמי הגורף על חניטה כימית ודרישת הדת לקבורה מהירה. מומחה הלוחמה בטרור, ד"ר מוחמד עומר, הסביר בראיון ל-Fox News Digital את המנגנון ההלכתי והפיזי מאחורי הצעד: "המנגנון הוא כמעט בוודאות אחסון בקירור והקפאה, לא חניטה, שכן האסלאם אוסר על חניטה כימית.
7+"החוק השיעי מאפשר דחיית קבורה ושימור בקור במקרים חריגים, ופטור דתי עבור מנהיג עליון הוא דבר שקל להשיג. המורגים המשפטיים של איראן כבר מחזיקים גופות במשך חודשים, כך שארבעה חודשים בהקפאה זה לא דבר אקזוטי. זה מה ש'סטנדרטים דתיים ומשפטיים' מכסים".
עם זאת, ד"ר עומר מעריך כי הסיבה האמיתית לעיכוב ולחוסר הוודאות קשורה למצבה הפיזי של הגופה, שנפגעה אנושות מ"פצצה חודרת בונקרים" של ארה"ב ב-28 בפברואר: "ייתכן שאין הרבה גופה להציג. חמינאי נהרג בתקיפה חודרת בונקר, ואחרים שנהרגו עמו חולצו שבועות לאחר מכן וזוהו רק באמצעות DNA.
7+"משטר שמחזיק בגופה שלמה ואינטקטית לא מבטל את טקסי הפרידה, משנה את אתר הקבורה שוב ושוב, ומאשר את דבר הקבורה רק ימים ספורים לפני כן. זה נראה פחות כמו כבוד, ויותר כמו שאריות גופה שהם הצליחו לשמר אך לא להציג בפומבי".
בעוד המשטר מגייס את מיליציית הבסיג' ומשמרות המהפכה כדי לנהל את מה שמוגדר כ"מבצע גיוס הלובש צורה של לוויה", הנתונים האמיתיים מראים על בידוד מדיני חריף. הנשיא האיראני מסעוד פזשכיאן הזמין באופן אישי את ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, אך הודו סירבה והודיעה שתשלח דרג זוטר בלבד. מנהיגים בולטים אחרים החרימו את האירוע, למעט בכירים מעיראק ונשיא גאורגיה מיכאיל קאוולאשווילי.
7+ד"ר עומר סיכם את משמעות החרם הבינלאומי על המשטר בטהרן: "אף מעצמה גדולה אינה שולחת את מנהיגה הבכיר. עבור משטר שטוען שהוא מוביל חזית שמשתרעת מבירות ועד צנעא, נוכחות אזורית בלבד בלוויה של מי שהיה המייסד והיורש חושפת את הבידוד מבעד לחגיגות הפאר. עבור וושינגטון, מדובר בקריאת מצב שימושית: המלחמה הותירה את הציר של טהרן קטן ומקומי בהרבה מכפי שהמשטר מפרסם".
7+שאלת השתתפותו והופעתו הפומבית של מוג'תבא חמינאי – בנו של עלי חמינאי והמנהיג העליון החדש של איראן – נותרת אחת התעלומות המרכזיות והמסקרנות ביותר לקראת הלוויה הלאומית. מאז חוסל אביו בסוף פברואר 2026 בתקיפה אמריקאית, שבה נפצע מוג'תבא עצמו ונהרגו אמו, אחותו ואשתו, הוא לא נראה כלל בציבור, והודעותיו השונות הועברו אך ורק באמצעות הודעות כתובות או קשר קולי.
היעלמותו הממושכת מן העין הציתה חרושת שמועות באיראן בנוגע למצבו הבריאותי והרפואי, אף על פי שהמשטר מנסה לשדר יציבות ומציג כרזות רחוב של המנהיג החדש לצד אביו המנוח. גורמים רשמיים באיראן, בהם מזכיר מטה הלוויה עלי-אקבר פורג'משידיאן, סירבו להתחייב בנוגע להגעתו הפיזית ומסרו כי הנושא אינו תחת סמכותם או ידיעתם.
7+יחד עם זאת, פרשנים פוליטיים מעריכים כי אם מוג'תבא יבחר בכל זאת לשבור את שתיקתו והבידוד שלו, אירוע הלוויה יהיה ההזדמנות הסמלית הגדולה ביותר עבורו להוביל את תפילת האשכבה, להפגין שליטה, להפריך את השמועות על פציעותיו ולבסס רשמית את נאמנות ההמונים כלפי שלטונו החדש.
הלווייתו של עלי חמינאי נערכת בצל טלטלה צבאית ופנימית חסרת תקדים ברפובליקה האסלאמית, המנסה להתאושש מהשלכות המלחמה הקשה. רק בשבועות האחרונים החל המשטר לייצב את שרשרת הפיקוד ולהיערך לקבורה הרשמית, תוך ניסיון להציג מצג שווא של המשכיות ויציבות.
7+טהרן משקיעה כעת את כל משאביה שנותרו כדי להציג נתוני עתק תחת הסיסמה התעמולתית "חייבים לנקום". השלטונות מפיצים נתונים על כ-20 מיליון אבלים שצפויים לשטוף את רחובות הבירה וחמישה ימי חופש לאומיים שנכפו על הציבור. אולם, מומחים מדגישים כי הלוגיסטיקה הביטחונית, המנוהלת על ידי הבסיג' וכוללת הפיכת כבישים מהירים לחניוני ענק ושליטה צבאית בקהל, נועדה בעיקר למנוע התלקחות מחודשת של הציבור המקומי.
המשמעות ההיסטורית עמוקה במיוחד לאור העובדה שאותם מנגנונים ביטחוניים המנהלים ומנדסים כעת את "האבל הלאומי", הם בדיוק אותם כוחות שדיכאו באכזריות וביד ברזל את מחאות הענק של חודש ינואר האחרון ברחבי איראן, תוך שהם מונעים ממשפחות המפגינים שנרצחו על ידי השלטון לקיים להם הלוויות רשמיות. הלווייתו של חמינאי אינה אירוע דתי של פרידה, אלא ניסיון נואש אחרון של משטר מבודד להפגין שריר כלפי חוץ וכלפי פנים, ברגע ההכרעה של עתיד המזרח התיכון.
