אין אדם שאינו רוצה אחדות. כולנו רוצים יותר הסכמות ופחות פילוג. עם ישראל זקוק לערבות הדדית, לאחריות וליכולת לעבוד יחד. אבל יש הבדל גדול בין אחדות בעם לבין טשטוש ההכרעה הדמוקרטית.
3+כאשר הציבור הישראלי בוחר פעם אחר פעם בגוש הימין, הוא אינו מבקש עוד ממשלת פשרות. הוא מבקש שינוי. הוא מבקש תיקון. הוא מבקש לממש את המדיניות שלשמה הצביע.
המשמעות של "ממשלת הסכמות רחבות" היא, כמעט תמיד, שהנושאים החשובים ביותר יישארו מחוץ להסכמות. הרפורמה המשפטית ושחרור הציבור מעול שלטון הבג"ץ? ייעצרו ע"י איזנקוט.
3+חיזוק הזהות היהודית של המדינה? תיבלם ע"י ליברמן. חוק הגיוס? ייכתב בצלמו ודמותו של יאיר לפיד. כל נושא שעליו הצביע רוב הציבור הלאומי, יהפוך לנושא שנוי במחלוקת, ייבלם או יכופף שוב לטובת השמאל, הבג"ץ והתקשורת המסיתה.
כך קרה פעם אחר פעם. בשם ה"ממלכתיות" ובשם ה"הסכמות", רצון הרוב נדחק הצידה, בעוד שמוקדי הכוח שלא נבחרו בקלפי ממשיכים לקבוע את כללי המשחק.
דווקא מי שמאמין באחדות אמיתית צריך להבין: אחדות אינה יכולה להיות שם קוד לביטול הכרעת הבוחר.
3+אי אפשר לבקש מהימין לנצח בבחירות ואז לוותר על כל הסיבות שבגללן הוא ניצח.
אם אנחנו באמת רוצים לאחות את הקרעים במדינה, הדרך אינה בהקפאת המחלוקות אלא בתיקון העיוותים שיצרו אותן. בראש ובראשונה, השבת האיזון בין רשויות השלטון, חיזוק מעמדה של הכנסת והשבת אמון הציבור במערכת.
לכן, המשימה של המחנה הלאומי אינה להתרחב באמצעות ויתורים על עקרונותיו, אלא להתחזק מבפנים. לבצר את גוש הימין, להגדיל את כוחן של המפלגות המחויבות לדרך, ולהבטיח שרצון הרוב לא יהפוך פעם נוספת לעוד מסמך הבנות שנשאר במגירה.
כי דמוקרטיה אינה נמדדת רק ביום הבחירות ולימין הערכי אסור לוותר שוב. אנחנו נהיה שם. נחזק את גוש הימין ונשמור על עקרונותיו וערכיו.
