הסכם הפסקת האש ומזכר ההבנות בין ישראל ללבנון, שנחתם תחת מטרייה אמריקאית ובין-לאומית, מציב את מדינת ישראל (שוב) בצומת דרכים אסטרטגי משמעותי. האם מדובר בארכיטקטורה ביטחונית נועזת שמנצלת הזדמנות היסטורית לשבירת "ציר ההתנגדות", או שמא אנחנו עדים להולדתה של קונספציה מסוכנת חדשה, המשחזרת את שגיאות העבר ומעניקה לחיזבאללה ואיראן מרחב נשימה להתעצמות מחודשת? במאמר זה אנתח את שני הווקטורים המנוגדים הללו, ואציג את התנאים שיקבעו לאן נוטה הכף.
10+הציר הריאלי: קונספציה חדשה בהתהוות?
החשש המרכזי בנושא ההסכם שנחתם, הוא שההסכם נשען על אותן הנחות יסוד כושלות שהובילו לאסונות העבר. כן, בכל מדובר על קונספציה (מערכת הנחות, תפיסה), והשאלה היא אם מדובר במובנה השלילי. קונספציה זו מתבטאת בשלושה כשלים מבניים:
• אשליית הריבונות הלבנונית: ההסכם נחתם מול מדינת לבנון, תחת הנחה סמויה שיש מדינה (כהגדרתה בהקשר הנוכחי – המונופול על הכח), והיא מטילה את האחריות המבצעית לפירוק חיזבאללה מנישקו (בכלל, ובאזור שמדרום וצפון לליטני) על צבא לבנון. זוהי הנחה עבודה חסרת אחיזה במציאות, שכן מדובר בממשלה חסרת רצון (כן, הרצון של מדינת לבנון הוא לא שלום עם ישראל, אלא שקט פנימי, החזרת עקורי דר"ל, פירוק חיזבאללה מנישקו, כדאי ששוב נקשיב ונבין היטב את אוייבינו), ואף חסרת יכולת – צבא לבנון אינו מסוגל, וגם אינו רוצה, להתעמת חזיתית עם המנגנון הצבאי והפוליטי של חיזבאללה.
10+שמענו את רמטכ"ל צבא לבנון בעניין, ראינו את תפקודם לפני מלחמת חרבות הברזל, ומאז ההסכם בסוף שנת 2024. הם דיווחו על ביצוע המשימה בפירוק והשמדת תשתיות חיזבאללה מדרום לליטני…. אם זה לא היה עצוב – היינו מתגלגלים מצחוק.
• הסתמכות על מנגנוני פיקוח בין-לאומיים: זהו נושא לא ברור דיו מתוך ההסכם. בכל מקרה, הישענות שוב, על פריסת כוחות בין-לאומיים בראשות ארה"ב וצרפת עלולה להפוך במהירות לנטל ולא לנכס, מניסיוננו רב השנים מול כוחות יוניפי"ל בדר"ל, ומהמגבלות הקשות אשר הם מטילים על חופש הפעולה של צה"ל.
10+• שקט תמורת התעצמות ומחיר ההפוגה: חזבאללה, שנפגע קשות במערכה, ונמצא תחת לחץ אופרטיבי של כוחות צה"ל ולחץ אסטרטגי (פנימי בלבנון מול העקורים, מול ממשלת לבנון, ומול ארה"ב) זקוק לפסק זמן אסטרטגי. ההסכם מאפשר לו את זמן השיקום ואורך הנשימה, ומאפשר לו להתאים ולסגל את תיפקודו הצבאי מול צה"ל, והאזרחי מול ממשלת לבנון. החשש הוא, שחיזבאללה ינסה להעתיק את מרכז הכובד שלו מצפון לליטני או אל תוך המרחב האזרחי בביירות ובבקאע, ולשקם את כוחותיו הרגליים, וכן את מערכי הטילים והכטב"מים שלו הרחק מהעין.
הציר האופטימי: הזדמנות היסטורית לשינוי משוואה
התומכים בהסכם רואים בו הישג מדיני-צבאי חסר תקדים, המייצר מציאות גיאו-פוליטית חדשה לחלוטין, ולשיטתם, זוהי "הרגל המדינית" המסיימת, למהלכים הצבאיים של צה"ל.
• בידוד חיזבאללה מול החברה הלבנונית: לראשונה, ההסכם מנתק את המשוואה ההיסטורית של "לבנון = חיזבאללה". חיזוק הפיקוח המערבי והזרמת תקציבי השיקום המותנים מעניקים לממשל בביירות הזדמנות היסטורית לדחוק את רגלי הארגון ולהחזיר את הריבונות לידי המדינה. אולם, להערכתי, זה מזכיר את אשליית התמורות הכלכליות שימתנו את חמאס, ובכלל, את פרדיגמת הכלכלה מול האידאולוגייה שכשלה כישלון מוחץ.
10+• קיבוע לגיטימציה בין-לאומית לתקיפה: מזכר ההבנות מעניק לישראל, בגיבוי אמריקאי רשמי, "אור ירוק" מובהק לפעול בכוח צבאי במקרה של הפרה. חופש פעולה זה מעוגן משפטית, ומנטרל את הלחץ הבין-לאומי שהיה מופעל על ישראל בעבר בכל פעם שביקשה להגיב. לצד זאת, מניסיון העבר, תמיד ימצאו מגבלות על חופש הפעולה הישראלי, על המידתיות שבתגובה, על עיתוייה, עוצמתה ועוד.
• סדק בציר האיראני: ההסכם, מאלץ את חיזבאללה לסגת מדרום לבנון, ומהווה מכה משמעותית לדוקטרינת "איחוד הזירות" של טהראן. ההסכם מצביע על חולשה בחיבור שבין איראן ללבנון, ומאפשר לישראל למקד את הקשב האסטרטגי שלה חזרה לאתגרי הביטחון שלא נעלמו- איראן, עזה, יהו"ש, חזית מזרחית וסוריה. אולם, גם כאן, ישנו חשש מבוסס, כי מדובר על פסק זמן, ועוד תקופת "הכלה" וקניית זמן, לסיבוב הבא שבוא יבוא.
10+• רגל מדינית: התומכים בהסכם מתגאים ב"רגל המדינית המסיימת", כמצופה מכל מהלך צבאי מלחמתי. ויש המבקרים וטוענים, כי עד כה, הממשלה לא השכילה לקצור הישגים מדיניים מההצלחות הרבות הצבאיות. ולכך אני רוצה להעמיד דברים על דיוקם: כגודל ההצלחה הצבאית – כך גודל ההישג המדיני. אין קסמים.
זו משוואה ברורה, המתחדדת במיוחד באוייבים איסלאמיים אידאולוגיים וקיצוניים. אם צה"ל היה משמיד את האוייב ומכריעו, היינו רואים את מנהיגי חיזבאללה וחמאס מגישים כתב כניעה (ואף איראן), אך משהמצב לא בדיוק כך, וצה"ל למרות הישגים צבאיים טקטיים-אופרטיביים מוצלחים לא מצליח להגיע להכרעה אסטרטגית, אז התוצאה היא מרחב המישות וההשפעה מוגבל לדרג המדיני.
10+הסיסמא השגורה שבה משתמשים המבקרים, שהדרג המדיני לא מצליח להגיע להישגים מדיניים למרות הצלחות צה"ל – חייבת לרדת מהשולחן. היא טעות ומטעה! ואין בכך לפגוע במפקדינו ולוחמינו הגיבורים, להיפך, הבעיה היא ברמת הפיקוד העליון – חוסר המעוף, חוסר התחבולה, חוסר האמונה וחוסר הנחישות הם הגורמים אשר אינם מאפשרים את מלוא מיצוי יכולות דרגי השטח (גם באויר ובים) עד למקסימום.
מה יכריע את הכיוון?
אז מה באמת מטריד בהסכם? חולשתו של ההסכם הוא מדינת לבנון. מכאן נשאלת השאלה: האם ממשלת ישראל שחתמה על ההסכם מאמינה שהפעם הוא יצליח? אם כן, זו נורה אדומה ליכולת הפקת הלקחים מאז ה-7 באוקטובר, ובוודאי מול 2 סבבי הלחימה שם. ואם לא מאמינים, אז מדוע העמדת הפנים הזו תקדם את ישראל במשהו? היא תייצר מצג שווא עצמי, קניית זמן פיקטיבית, ורק תגביל את ישראל בהפעלת הכח והגנה על חייליה – דבר שלמעלה מ25 מטובי בנינו שנפלו, ועוד עשרות פצועים ממחישים לנו את המחיר הכבד של "הפסקת האש".
10+המעבר מקונספציה מסוכנת להזדמנות היסטורית אינו תלוי בטקסט של ההסכם, ולא בתצלומי לחיצות הידיים, החיוכים והשבחים המוענקים לו. המבחן הוא מבחן המציאות, המעשה, ואופן האכיפה שלו על ידי ישראל. כדי שההסכם לא יהפוך ל"החלטה 1701 משופרת" על הנייר בלבד, על ישראל לפעול בשינוי תפיסה, הפקת לקחים אמיתית, ועמידה על העקרונות הבאים.
מה ישראל צריכה לעשות עכשיו?
1. ביצוע תהליך למידה אסטרטגי עמוק: המלצתי לראש הממשלה ולקבינט, לקיים תהליכי למידה מקצועיים ועמוקים בנושא האסטרטגיה, תפיסת הביטחון, ומה למדנו מאז ה-7 באוקטובר. מבלי לפרט כאן, הסיסמאות למדנו… שינינו.. אינן נכונות, ולכל הפחות חלקיות ולא ממצות. חובה עלינו ללמוד לעומק, ולא אפרט יותר במאמר זה.
10+2. אפס סובלנות להפרות קטנות: המבחן הגדול יהיה בהפרה הראשונה – שיקום או בניית בונקר מחדש, הברחת משאית נשק או תנועה של פעיל חמוש מדרום לליטני. אם ישראל תבחר "להכיל" את האירוע כדי לשמור על השקט או לתקוף באופן נקודתי, הקונספציה תנצח. אם ישראל תגיב בעוצמה לא פרופורציונלית על כל חריגה, ההרתעה תתקבע.
3. עיקרון התניית הביצוע: על ישראל לוודא שאין מתנות חינם. אין נסיגות, ואין העברת כספים ללבנון ללא וידוא ביצוע מלא והקפדה על כל פרט. שחיקת עיקרון זה, תוביל לריקונו מתוכן.
10+4. מניעת הברחות אסטרטגיות: המערכה האמיתית עוברת כעת לגבול סוריה-לבנון ולנמלים. ללא סיכול אקטיבי של נתיבי האספקה האיראניים, ההסכם רק יעביר את האיום מדרום לבנון אל עומק המדינה.
5. ומה אם לא? זהו הסעיף הכי חשוב. מה המשמעות של אי עמידת לבנון בהסכם, אי פירוק חיזבאללה מנישקו, המשך לחימת הגרילה והטרור של חיזבאללה בצה"ל?
לכך אני מציע 3 המלצות:
א. כיבוש מהיר של צה"ל את השטח עד הליטני ואף השטח השולט מצפון לו, לרוחב כל הגיזרה, זאת ע"י הנעת כל האוכלוסייה מדרום לליטני, ותימרון מהיר לקוי סיום. השטח הזה יישאר בידי ישראל עד לפירוק סופי, אפקטיבי והבטחת ביטחון ישראל. רק אז יתקיים דיון בשאלה האם ליסוג מהמרחב, ולאן. בהכירנו את המציאות בלבנון- זה יכול לקחת דורות. זה גם מסר אסטרטגי והרתעתי לכל אוייבינו מסביב, מסר שהוא חלק יסודי ובסיסי מלקחי ה-7 באוקטובר, ותפיסת הביטחון של ישראל (ב-48', 56', 67') שראוי ליישם: מי שיוצא למלחמה על ישראל, יפסיד שטח, לדורות.
ב. מדינת לבנון לא תהיה חסינה יותר – אם לבנון לא תפעל באופן אקטיבי ואפקטיבי, היא לא תהיה חסינה. מטרות חיזבאללה בביירות, וכן בכל התשתיות הלאומיות הדואליות לא יהיו חסינות יותר.
10+ג. פיצויים – מדינת ישראל תידרוש (וצריכה גם עכשיו) פיצויים על מחיר המלחמה מאז ה-7 באוקטובר. הערכת העלות היא בין 50 ל100 מליארד ₪. אם העולם רוצה שקט ושיקום ללבנון, שיתחיל עם פיצוי ישראל למלחמה שחיזבאללה תקף אותנו, ומשם – גם ללקח הפיצויים שלנו גם בעזה. זו המשמעות של למידה אסטרטגית אמיתית ועמוקה, מלקחי ה-7 באוקטובר.
הסכם ישראל-לבנון אינו פתרון קסם ואינו כניעה מוחלטת; הוא כלי עבודה אסטרטגי. אם מדינת ישראל תפעל מתוך הנחה שהשקט הושג והאיום הוסר, היא תלכד בתוך קונספציה הרסנית שתתפוצץ בפניה כעניין של זמן. אך אם ישראל תתייחס לשקט הזה כאל "הזדמנות אסטרטגית" – תוך ניצול הזמן לשיקום פנים-ארצי, איסוף מודיעין מדויק, אכיפה חסרת פשרות של כל הפרה, ומוכנות לשינוי גישה מהיסוד עם ההפרה, אזי יש סיכוי שההסכם יירשם בדפי ההיסטוריה כנקודת המפנה ליישום עומק של לקחי ה-7 באוקטובר, ותיקון אסטרטגי לדורות.
