במשך שלושים שנה שירתי במשטרת ישראל. היום, כאזרח וכקצין משטרה לשעבר, אני מביט על מה שקורה ברחובות ויודע שזו אינה גזירת גורל; זו תוצאה של החלטות שהתקבלו במסדרונות המשפט והאכיפה. הבוקר שוב התעוררנו לשני פיצוצי כלי רכב ביפו ובחולון. על פי הדיווחים, הרקע פלילי. שוב מטעני חבלה מתפוצצים בלב הערים, ושוב אזרחים תמימים, ילדים, בני משפחה ועוברי אורח עלולים למצוא את עצמם בקו האש של מלחמות העולם התחתון.
2+כשהעבריינים הפסיקו לפחד מהמערכת
כמי ששירת שלושים שנה במשטרת ישראל, רובן ככולן ביחידות הבילוש, המודיעין והחקירות, וכמי שהקדיש את חייו ללחימה בארגוני פשיעה, אני אומר בכאב: זו תוצאה של מדיניות. אני מכיר היטב את ארגוני הפשיעה; הם אינם עוצרים באור אדום והם אינם מתרגשים ממאמרים משפטיים. הם מנצלים כל חולשה של המדינה וכל מגבלה שמוטלת על המשטרה, וככל שהמדינה כובלת יותר את ידי השוטרים, כך ארגוני הפשיעה הופכים נועזים יותר.
חמישה נרצחים תוך שעות בארבע זירות שונות ברחבי הארץ
במשך עשרות שנים הצליחה המשטרה לסכל אינספור רציחות, להחדיר סוכנים, לגייס מקורות, לאסוף מודיעין ולהכות בארגוני הפשיעה פעם אחר פעם. זה לא קרה במקרה, זה קרה משום שלמשטרה היו כלים, היה גיבוי, והייתה הבנה שהמאבק בפשיעה המאורגנת מחייב גם אמצעים חריגים, כמובן בכפוף לחוק ולפיקוח. היום אני רואה מציאות אחרת: שוטרים רבים חוששים יותר מהחלטה שתוביל אותם למח"ש מאשר מהעבריין שמולם. במקום להתרכז בעבריין, הם נאלצים לחשוב אם כל פעולה תהפוך מחר לתלונה.
2+שוטר שיוצא היום למשמרת מרגיש שלצד האקדח והאפוד הוא צריך גם עורך דין. במקביל, ארגוני הפשיעה התקדמו לעידן חדש; הם משתמשים באמצעים טכנולוגיים מתוחכמים, במערכות הצפנה, במומחי סייבר, ברואי חשבון ובעורכי דין שמלווים אותם בכל צעד. אך דווקא כאשר הפשיעה מתקדמת, המדינה לדעתי מהססת לאפשר למשטרה להשתמש במלוא ארגז הכלים הטכנולוגי העומד לרשותה לפי החוק ובאישור הגורמים המוסמכים. במלחמה הזו, מי שנשאר מאחור מפסיד, וגם מערכת המשפט חייבת לערוך חשבון נפש.
מה השתנה בזירת האכיפה – ומי קיבל את ההחלטות
במשך השנים ניתנו פסיקות שנועדו להגן על זכויות הפרט, מטרה ראויה וחשובה, אבל בחלק מהמקרים התוצאה המעשית הייתה צמצום משמעותי של יכולת הפעולה של השוטר ברחוב. הלכת "בן חיים" היא אחת הדוגמאות הידועות לכך: כיום שוטר לא יכול לגשת לאדם ברחוב אם אין לו יסוד לחשד שעבר עבירה או שהוא נושא על גופו חפץ אסור. כשבוחנים כל סמכות של השוטר דרך הפריזמה של החשש מפגיעה בזכויות החשוד, צריך גם לשאול מה המחיר שמשלם הציבור הנורמטיבי.
2+אני אומר זאת מתוך ניסיון, לא מתוך תיאוריה: במאבק מול ארגוני פשיעה אין ואקום. כל כלי שנלקח מהמשטרה הופך ליתרון בידי העבריינים. כל מגבלה נוספת על עבודת המודיעין והחקירה היא עוד מרווח נשימה לארגון פשיעה, וכל היסוס של שוטר בשטח הוא הזדמנות לעבריין. הבוקר, כששתי מכוניות התפוצצו ברחובות ישראל, לא נכשל רק שוטר כזה או אחר, נכשלה תפיסה. תפיסה שהעדיפה לחשוד יותר באיש החוק מאשר באויבי החוק, והאמינה שאפשר לנצח עם עוד מגבלות על המשטרה.
תפיסה זו, שבשם האיזונים והבלמים שכחה את הזכות הבסיסית ביותר של אזרח במדינה דמוקרטית, הזכות לחזור הביתה בשלום, חייבת להשתנות. הגיע הזמן לומר את האמת: אם מדינת ישראל רוצה להחזיר את הביטחון לרחובות, היא חייבת להחזיר למשטרה את הגיבוי, את האמון ואת הכלים להילחם. כי כל עוד הפחד נמצא בצד של השוטר ולא בצד של העבריין, ארגוני הפשיעה ימשיכו לנצח. מי שחושב שאפשר לנצח עם משטרה שמפחדת לפעול ועם מודיעין מוגבל, חי בעולם תיאורטי.
אני חייתי שלושים שנה בעולם האמיתי, והעולם האמיתי מתפוצץ לנו היום ברחובות. אם לא נחזיר למשטרת ישראל את האמון, את הגיבוי ואת הכלים להתמודד עם הפשיעה המאורגנת במסגרת החוק, לא יהיו אלה רק העבריינים שישלמו את המחיר. זה יהיה כל אחד מאיתנו. הגיע הזמן לפעול לפני שהפיצוץ הבא יגבה מחיר כבד עוד יותר, ולפני שהרחובות יהפכו סופית לשטח הפקר שבו החוק הוא רק המלצה עבור אלו שאינם מפחדים ממנו עוד.
