ארבע שנים וארבעה חודשים לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה, נדמה כי המלחמה הפכה למאבק של טכנולוגיה. כטב"מים תוקפים בעומק רוסיה, מערכות הגנה אווירית מיירטות טילים ומודיעין מתקדם מנהל חלק גדול משדה הקרב. אך עבור רבים מהלוחמים האוקראינים שנמצאים בחזית מאז תחילת המלחמה, הנשק המשמעותי ביותר של אוקראינה אינו נמצא במחסני התחמושת.
2+לדבריהם, היתרון הגדול ביותר של קייב הוא היכולת של חייליה להמשיך להילחם גם לאחר שנים של שחיקה, פציעות ואובדן אישי. בזמן שרוסיה נהנית מיתרון מספרי ומשאבים גדולים יותר, אוקראינה נשענת במידה רבה על לוחמים ותיקים שמסרבים לוותר. אחד מהם הוא סגן המשנה איהור ויזירנקו, לוחם בחטיבה הממוכנת ה-21. המלחמה הותירה בו סימנים ברורים: טיקים בפניו בעקבות זעזועי מוח, צליעה שנגרמה מפציעות גב וזיכרונות מעשרה חברים קרובים שנהרגו בקרבות. במקביל, בתו הצעירה נולדה לאחר תחילת המלחמה והוא כמעט שלא זכה לגדל אותה. למרות הכול, הוא ממשיך לשרת בקו החזית. "אני עייף, אבל אנחנו חייבים לסיים את זה", הוא אומר.
2+סיפורו אינו יוצא דופן. ביחידתו של ויזירנקו משרתים לוחמים שנמצאים במלחמה כבר שנים ארוכות. חלקם איבדו עשרות חברים, אחרים סוחבים פציעות פיזיות ונפשיות, אך ממשיכים לחזור לעמדותיהם פעם אחר פעם. עבורם, המאבק אינו רק על שטח או על יעד צבאי, אלא על עצם קיומה של אוקראינה כמדינה עצמאית. דווקא בתקופה שבה הכטב"מים האוקראיניים מושכים תשומת לב עולמית בעקבות תקיפות בעומק רוסיה, הלוחמים עצמם מדגישים כי מאחורי כל מערכת נשק עומדים בני אדם. כטב"ם יכול לפגוע במטרה, אך חיילים הם אלו שמחזיקים את הקווים, מפעילים את המערכות וממשיכים להילחם גם כשהמחיר האישי הופך כבד מנשוא.
2+בחודשים האחרונים מדווחים לוחמים כי הם חשים שינוי מסוים בשטח. ההתקדמות הרוסית הואטה בחלק מהגזרות, ואוקראינה מצליחה להגביר את הלחץ על רוסיה באמצעות תקיפות בעומק שטחה. אך גם הישגים אלה, לדבריהם, הם תוצאה של ההתמדה שהפגינו הכוחות האוקראיניים במשך שנים. המחיר, כמובן, עצום. משפחות מפורקות, ילדים שגדלים בלי לראות את הוריהם במשך חודשים ארוכים, וחיילים שנושאים עמם טראומות שילוו אותם כנראה שנים רבות לאחר סיום הקרבות. ובכל זאת, רבים מהם מסרבים לעזוב.
