הניצחון 0:3 על האיטי לא הפך את ברזיל לפתע לפייבוריטית הגדולה לזכייה במונדיאל, אבל הוא כן סיפק הצצה ראשונה למה שקרלו אנצ'לוטי מנסה לבנות מאז שנכנס לתפקיד: חינוך מחדש של אומת הכדורגל השמח.
2+יותר מהתוצאה עצמה, היה זה האופן שבו ברזיל שיחקה שהצביע על שינוי עמוק בזהות של הנבחרת שמנסה להתאים את עצמה לכדורגל של 2026.
במשחק הפתיחה מול מרוקו, ברזיל נראתה לעיתים מבולבלת. הקישור התקשה לשלוט בקצב, ההתקפה הייתה צפויה מדי, והתחושה הייתה שכל האחריות מוטלת על כתפיו של ויניסיוס ג'וניור שינסה לפרוץ את הבונקר בכוחות עצמו. כשהכוכב של ריאל מדריד לא הצליח לייצר קסמים לבדו, הנבחרת כולה התקשתה לייצר פתרונות.
2+מול האיטי התמונה הייתה שונה. מתאוס קוניה סיפק נוכחות אמיתית ברחבה וכבש פעמיים, אך התרומה המשמעותית ביותר שלו הייתה דווקא ביצירת מרחבים עבור ויניסיוס. במקום להיות האיש שאמור לפתור הכול לבד, ויניסיוס הפך למנוע היצירתי של הנבחרת. בישל, יזם והכתיב את קצב ההתקפות. ברזיל נראתה מאוזנת יותר, מגוונת יותר ובעיקר פחות תלויה בשחקן אחד.
אלא שהסיפור הגדול אינו קוניה או ויניסיוס. הסיפור הגדול הוא אנצ'לוטי.
במשך עשרות שנים ברזיל ניסתה לשמר את הדימוי הרומנטי של עצמה: נבחרת של כישרון, חופש ואלתור. אלא שבכדורגל המודרני, ובמיוחד בטורנירים קצרים, כישרון לבדו כבר אינו מספיק. אנצ'לוטי שנחשב למאמן שמרן הגיע לברזיל לא כדי להחזיר אותה לעבר, אלא כדי להתאים אותה להווה.
2+זו הסיבה שהנבחרת שלו מתחילה להיראות פחות כמו ברזיל הקלאסית ויותר כמו אחת הקבוצות שאימן באירופה. החזון שלו היא נבחרת מאורגנת יותר, סבלנית יותר, ממושמעת יותר טקטית ופחות תלויה ברגעי השראה. הכוכבים עדיין שם, אבל הם פועלים בתוך מערכת ברורה ולא מעליה.
האתגר הגדול עוד לפניה. האיטי אינה מדד אמיתי ליכולת של מועמדת לזכייה במונדיאל, והבעיות שנחשפו מול מרוקו לא נעלמו לחלוטין. אבל אם יש משהו שהמשחק הזה לימד, הוא שאנצ’לוטי מתחיל לעצב לברזיל זהות חדשה: פחות סמבה, יותר שליטה. פחות אינסטינקט, יותר מבנה שפועל בתוך שיטה. יותר סבלנות שמנצחת משחקים מול קבוצות שבאות רק לשמור על התוצאה ולהוציא את ברזיל מהשלווה וחדוות המשחק.
במונדיאל של 2026, ייתכן שזה בדיוק מה שברזיל צריכה.
