במשך 45 דקות בדאלאס, אנגליה נראתה כמו אנגליה הישנה. היא הייתה מוכשרת, מסוכנת ומלאת איכות, אבל גם עצבנית, פגיעה ובעיקר רגישה מדי למומנטום של המשחק. קרואטיה חזרה פעמיים מפיגור, באטורינה ומוסה ניצלו רגעים של חוסר סדר, והמחצית הסתיימה ב־2:2 שהרגיש הרבה יותר מאשר תיקו זמני בשלב הבתים. ככל שהדקות חלפו, התחושה הייתה מוכרת: אנגליה שוב נסחפת אל תוך המשחק במקום לכפות עליו את רצונה.
3+להשתחרר מהרגש
בדיוק ברגעים כאלה נמדדות נבחרות גדולות. לא כשהכול עובד, לא כשהפערים המקצועיים ברורים, אלא כשהמשחק יוצא מהתסריט. במשך שנים, אלה היו הרגעים שבהם אנגליה הסתבכה. לא משום שחסר לה כישרון, אלא משום שהיא התקשתה לנתק את עצמה מהרגש, מהלחץ ומהנטייה להפוך כל משחק גדול לדרמה. לכן, תומאס טוכל לא מונה כדי ללמד את אנגליה כדורגל, אלא להעניק לה את היכולת להתמודד עם רגעי אי־הוודאות מבלי לאבד את הראש, או במילה אחת: יעילות.
המחצית השנייה בדאלאס הייתה אולי הדוגמה הטובה ביותר עד כה למה שטוכל מנסה לבנות. לא מהפכה טקטית יוצאת דופן, לא הברקה גאונית ולא שינוי מערך דרמטי. אנגליה פשוט חזרה למגרש רגועה יותר, מדויקת יותר ובעיקר ברורה יותר ביחס למה שהיא רוצה לעשות. במקום להגיב למשחק, היא התחילה לנהל אותו. במקום לרדוף אחרי האירועים, היא התחילה לייצר אותם.
3+
"היינו צריכים את זה": נאום המחצית שסחף את אנגליה לניצחון
מהיסוס לשליטה
השער של ג’וד בלינגהאם בדקה ה־47 סימל את השינוי הזה באופן מושלם. כדור העומק של אליוט אנדרסון היה רק תחילתו של המהלך. מה שהפך אותו לשער חשוב כל כך היה הדרך שבה בלינגהאם זיהה את הסיטואציה: הוא לא המתין שהמהלך יתפתח, לא חיפש פתרון בטוח ולא היסס לרגע. הוא זיהה חולשה, תקף אותה מיד, השאיר את שוטאלו מאחור וסיים את המהלך בקור רוח של שחקן שאינו מושפע מהלחץ אלא ניזון ממנו. זה היה שער שהחזיר את היתרון לאנגליה, אבל בעיקר כזה שסימן את המעבר מהיסוס לשליטה.
מאותו רגע, המשחק השתנה לחלוטין. אנגליה לא הסתגרה כדי להגן על היתרון ולא נכנסה למצב הישרדות. היא הגבירה את הלחץ, העלתה את האינטנסיביות והחלה לדחוק את קרואטיה לאחור. גם כשהחמצות של אוריילי, גורדון וקיין מנעו ממנה להכריע מוקדם יותר, לא הייתה תחושה של חרדה או בהלה. הייתה תחושה של קבוצה שמבינה שהמשחק נמצא בידיים שלה ושאין סיבה לשנות את הדרך רק משום שהשער הבא עדיין לא הגיע.
3+סוף לעידן הדרמה
כאן נמצאת אולי הנקודה החשובה ביותר במשחק הזה. ה־2:4 על קרואטיה לא מוכיח שאנגליה מושלמת: ההגנה שלה עדיין מעוררת שאלות, והמשך הטורניר צפוי לזמן לה מבחנים קשים בהרבה. אבל המשחק הזה כן חשף שינוי עמוק יותר. במשך שנים, אנגליה הייתה נבחרת שהפכה משחקים גדולים לסיפור על עצמה. בכל פעם שהלחץ עלה, המשחק הפך להיות על ההיסטוריה, על הציפיות, על הפחד מכישלון ועל השאלה האם הפעם זה ייגמר אחרת. בדאלאס, בפעם הראשונה מזה זמן רב, היא נראתה כמו נבחרת שפשוט עסוקה בלנצח את היריבה שמולה.
השער של ראשפורד בדקה ה־85 היה הרבה יותר מחותמת על התוצאה. הוא היה הסימן לכך שאנגליה לא הסתפקה בהישרדות בתוך משחק מסוכן אלא המשיכה לדחוף קדימה עד שהמשחק הוכרע סופית. בעבר, זה היה בדיוק סוג הערבים שבהם אנגליה הייתה משאירה את הדלת פתוחה ומזמינה את הדרמה לחזור. הפעם היא זיהתה את הרגע שבו קרואטיה עדיין האמינה שהיא יכולה לחזור, וסגרה את הסיפור בלי סנטימנטים.
3+זו הסיבה שהניצחון הזה משמעותי הרבה יותר מארבעה שערים ושלוש נקודות. טוכל לא הביא לאנגליה יותר כישרון, יותר יצירתיות או יותר עומק. כל אלה היו שם גם לפניו. מה שהוא מנסה להחדיר הוא תכונה נדירה הרבה יותר: היכולת להישאר צלול כשהמשחק הופך לכאוטי, לזהות את הרגע שבו היריב מתחיל להתנדנד, ולפעול בלי היסוס. בדיוק כמו שמשחקים כדורגל במקום שממנו הוא מגיע.
במשך שנים אנגליה הייתה נבחרת שחיה על דרמה. בדאלאס היא נראתה, לפחות למשך מחצית אחת, כמו נבחרת שמעדיפה את הניצחון והנקודות ולא רק להישאר בלבבות אוהדי הכדורגל ברחבי העולם.
