הרטוריקה הייתה די מוכרת: ניתוח אסטרטגי מרשים של העבר. הישגים. חזון של עשורים שבא לידי ביטוי במציאות. אבל לראשונה מאז תחילת המלחמה, בחלק הצופה פני עתיד, העמימות החריגה הייתה מדאיגה.
1+ראש הממשלה היטיב לשרטט את המערכה הכוללת שניהלה ישראל תחת הנהגתו בשנים האחרונות – בעזה, בלבנון, בסוריה ובעיקר אל מול ראש התמנון האיראני. מי שצפה בנתניהו לא יכול היה שלא להתרשם מהיכולת שלו לחבר את הנקודות לכדי תמונה אסטרטגית רחבה. הוא הציג מנהיגות בעלת מעוף, כזו שלא פעם פעלה בניגוד גמור לקונסנזוס הביטחוני והפוליטי בישראל.
במבחן התוצאה ההיסטורי, נתניהו צדק בנקודות רבות שבהן יריביו הפוליטיים כשלו בהערכת המציאות. הניסיונות של יריביו להוביל קו כנוע יותר היו עלולים להסתיים באסון אסטרטגי, ונתניהו לא היסס להזכיר לציבור כי היד המובילה שלו היא זו שמנעה התבססות איראנית מסוכנת עוד יותר על גבולותינו.
1+אבל היה כאמור חלק מטריד. בעוד שנתניהו הצטיין בהסברת העבר, התקשה ראש הממשלה במתן תשובה ברורה לחרדות המנקרות בציבור הישראלי כיום. השאלות הקשות נותרו תלויות באוויר, ללא מענה מספק. הציבור רצה לשמוע האם ישראל מתכוונת לנצל את חלון ההזדמנויות כדי להסיר את האיום האסטרטגי של חיזבאללה אחת ולתמיד. או שידיה בעצם החל מהיום קשורות. הוא הזכיר את הישארות כוחות צה"ל בעומק השטח, אבל לא אמר מה יקרה מפה והלאה ברובע הדאחייה. לישראל מותר ליזום כדי לחסל את ארגון הטרור הלבנוני, או שהערב הוכרז על חזרה לימים הרעים של שקט יענה בשקט.
הציבור הישראלי, שחווה על בשרו את השלכות הקונספציה, זקוק לוודאות ולא למסרים עמומים. כדי לשמר את אמון הציבור, לא די בלהוכיח שהיית צודק אתמול; צריך להבהיר שאתה יודע בדיוק לאן אתה מוביל אותנו מחר.
