בעוד שהציבור הערבי בישראל לוחץ כבר חודשים על אחדות פוליטית ורשימה משותפת אחת שתכלול את ארבעת המפלגות הערביות ושתחזיר לו כוח אמיתי בכנסת, מנסור עבאס, יו"ר רע"מ, ממשיך לגרור רגליים, לתלות תנאים ולהכין לעצמו "דרך מילוט" כדי להיות המלך הבא של ישראל.
4+למה? כי עבאס לא באמת רוצה אחדות. הוא רוצה שליטה וכסף הוא מעדיף לרוץ לבד ולא במסגרת רשימה משותפת. ברשימה משותפת אמיתית, עם חלוקת מקומות, קמפיין משותף ומשמעת קואליציונית, הוא כבר לא יהיה "המנהיג היחיד". הוא עלול למצוא את עצמו במקום 2 או 3, או אפילו פחות. עבאס מעדיף להיות ראש של 4-5 מנדטים "שלו", מאשר שחקן משני ב-12-15 מנדטים משותפים. זה לא אינטרס ציבורי. זה אינטרס אישי.
התיעודים שמוכיחים: יו"ר רע"מ השתתף בכנס עם ראשי ארגוני טרור
מנסור עבאס אינו "הקול המתון" שהוא מנסה למכור ליהודים. הוא פוליטיקאי אופורטוניסט שמצא נישה, להיות הערבי ה"אחראי" שמוכן לשבת עם ממשלות יהודיות, והוא שומר על הנישה הזאת בכל מחיר, גם אם זה בא על חשבון האחדות והכוח של בני עמו. הוא לא רוצה רשימה משותפת אמיתית כי היא תחייב אותו לוותר על חלק מהכוח, חלק מהאידיאולוגיה, וחלק מהאופציות הפוליטיות שלו. הציבור הערבי רוצה אחדות. עבאס רוצה להישאר "המלך" של הפרגמטיות. אז מה מנסור עבאס רוצה?
שיטת התמכין של האחים המוסלמים: חדירה לדמוקרטיה והשתלטות מבפנים
רע"מ היא הזרוע הפוליטית של הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית בישראל. זו לא מפלגה חילונית ולא לאומנית-פלשתינית קלאסית. היא אסלאמיסטית-שמרנית. האסטרטגיה של מנסור עבאס מהווה את אחד מעמודי התווך בתפיסת העולם של האחים המוסלמים. מדובר בשלב ההעצמה וההתבססות הפוליטית, שבו התנועה שואפת להשיג שליטה אפקטיבית במוסדות השלטון והחברה כדי ליישם את חזונה – מדינה אסלאמית המבוססת על השריעה. בניגוד לזרמים קיצוניים הקוראים למהפכה אלימה מיידית, האחים המוסלמים, בהשראת מייסדם חסן אל-בנא, פיתחו גישה הדרגתית ומתוחכמת: בניית תשתית רחבה בחברה באמצעות חינוך, דעווה (הפצת האסלאם), ארגון קהילתי והקמת רשתות השפעה, ולאחר מכן חדירה שיטתית למוסדות המדינה.
4+השיטה מבוססת על ניצול הכלים הדמוקרטיים עצמם. במקום לנסות להפיל את המשטר בכוח חזיתי, חודרים אליו דרך בחירות חופשיות, השתתפות בפרלמנטים, כניסה לקואליציות והשגת לגיטימציה ציבורית. ברגע שיש דריסת רגל במוסדות, מתחיל תהליך של שינויים מבניים: השפעה על מערכת החינוך, מינויים של איסלאמיסטים בכל הענפים, שינויי חקיקה, שליטה בגופי דת ומשפט, ויצירת חברה מקבילה שבה הנורמות האסלאמיות הופכות לדומיננטיות. בסופו של דבר, המטרה היא תמכין – העצמה מלאה שתאפשר את הפיכת סדרי השלטון והחברה לכיוון אסלאמי.
למשל במצרים באה השיטה לידי ביטוי בצורה ברורה. לאחר נפילת משטר מובארכ ב-2011, ניצלו האחים המוסלמים את החלון הדמוקרטי, זכו ברוב משמעותי בפרלמנט ובבחירות לנשיאות עם מוחמד מורסי. הם החלו מיד בניסיונות לשנות את החוקה, להרחיב את השפעתם על מערכת המשפט והצבא, ולהטמיע ערכים אסלאמיים במוסדות המדינה. רק גל של התנגדות עממית רחבה, שנתמך בהתערבות צבאית והגיע עבד אלפתואח א-סיסי מפקד הצבא ושר ההגנה הדיח את הנשיא המכהן כלא אותו ועצר את התהליך לפני שהתמכין הושלם.
4+כאן בישראל, מנסור עבאס ורשימת רע"ם, היוצאת מתוך התנועה האסלאמית הדרומית, מייצגים ניסיון ברור ליישם את אותה שיטת תמכין. התנועה האסלאמית הדרומית נושאת מטען אידיאולוגי עמוק הקשור לאחים המוסלמים, גם אם בגרסה פרגמטית יותר. עבאס ותומכיו משתתפים במערכת הפוליטית הישראלית מאז שנות ה-90, נבחרים לכנסת, ומגיעים לשיא ב-2021 כאשר הצטרפו לקואליציה הממשלתית, צעד שהוצג כפרגמטיות והשתלבות.
לאחרונה, בעקבות החלטות נשיא ארה"ב טראמפ להטיל סנקציות על האחים המוסלמים בארה"ב ובמקומות אחרים לחצים פוליטיים ואיומים על חוקיות הפעילות, הכריז עבאס על ניתוק מקשרים דתיים והפיכת המפלגה ל"אזרחית לחלוטין". מדובר כמובן במהלך טקטי מובהק. המטרה היא חדירה לזרועות השלטון הישראליות, הכנסת, מינויים, כניסה לקואליציה, מוקדי קבלת החלטות ותקציבים, כדי לנצל את הדמוקרטיה הישראלית.
4+תחת מסווה של דאגה כנה לזכויות ערביי ישראל ולשיפור מצבם הכלכלי והחברתי, הם בונים בסיס כוח פוליטי שיכול לשמש בעתיד לשינויים מבניים עמוקים יותר: השפעה גוברת על מערכת החינוך הערבית, דרישות להכרה בזכויות קולקטיביות שמערערות את אופייה היהודי של המדינה, והשפעה על סוגיות רגישות כמו הר הבית והסכסוך עם הפלשתינים.
ניצול הדמוקרטיה בדרך זו אינו לגיטימי. דמוקרטיה אמיתית אינה רק מנגנון טכני של בחירות וקואליציות; היא מבוססת על מחויבות משותפת לערכי יסוד, שוויון בפני החוק, חירות הפרט, שלטון חוק, והזהות הלאומית של המדינה. כאשר כוחות אידיאולוגיים שרואים בדמוקרטיה כלי זמני בלבד חודרים למוסדותיה ומשתמשים בה כדי לצבור כוח, הם הופכים אותה נגד עצמה. הניסיון האירופי מלמד בבירור שהתעלמות מהסכנה או מתן לגיטימציה מובילים לחברה מפולגת, לשחיקה הדרגתית של הערכים הדמוקרטיים ולעליית כוחות ששואפים להחליף את סדרי השלטון.
4+עכשיו, כשאנחנו מתקרבים לבחירות הבאות, ואם הימין יתקשה להגיע ל-65 מנדטים לפחות, אותו מחזה שהיה עם ממשלת בנט-לפיד עומד לחזור. רק הפעם זה יהיה יותר גדול, יותר יקר, ויותר מסוכן. למעשה השמאל כבר מתחיל להתארגן. הוא יודע שהוא לא יגיע ל-61 בלי עזרת הערבים. והעזרה היחידה שנותרה בזירה הפוליטית היא מנסור עבאס. אז מתחילים שוב הריקודים המוכרים: פתאום עבאס הוא "הקול השפוי במגזר הערבי", פתאום "אפשר לדבר איתו", ופתאום כל הדרישות שלו, תקציבים, מינויים, הכשרת כפרים לא מוכרים, השפעה על הר הבית, אוטונומיה בחינוך, הופכות ל"דרישות לגיטימיות".
תזכרו, אם הימין לא יצליח להרכיב קואליציה יציבה בבחירות הבאות, אל תתפלאו לראות שוב את התמונות המוכרות: עבאס יושב עם אייזנקוט או בנט ויאיר גולן חותם על הסכמים, ומחייך חיוך קטן. כי הוא יודע – הפעם זה לא יהיה רק עוד כמה מיליארדים. הפעם זה יהיה עוד צעד משמעותי קדימה בדרך להפוך לגורם הקובע בישראל בדרך לשינוי אופיה של המדינה היהודית היחידה בעולם. והשמאל? הוא ימשיך לקרוא לזה "שותפות". כי כשצריך כיסא – גם "ערכים" אפשר למכור.
