בואו נדבר על ההסכם החדש בין ארצות הברית לאיראן. איראן, כן? לא שוויץ. לא מדובר כאן במחלוקת שאפשר ליישב. מדובר במשטר שהאספירציה המרכזית שלו – הסיבה שהוא חי קיים ונושם – היא כדי להשמיד אותנו.

כבר עשרות שנים שהמשטר האיראני מממן טרור, מחמש ארגוני טרור ומצהיר בכיכר העיר את אובדננו. ובצד השני של ההסכם – ארצות הברית.
ידידתה הגדולה ביותר של ישראל. שותפתה לדרך לא פעם, ומי שמחמשת אותנו כשהעולם נותן כתף קרה.
נכון, הברית בינינו חשובה, עמוקה ואסטרטגית. אבל לאורך כל ההיסטוריה היהודית למדנו אמת פשוטה: בסוף, האחריות על ביטחון ישראל מוטלת עלינו. לא על וושינגטון, לא על אירופה ולא על שום גורם אחר.

פעם כשהיינו אומרים "אור לגויים" זה היה נשמע פרימיטיבי ומתנשא אבל ב-2026 – זה הכי בסיסי שיש. זה לא רק מוסר וערכים, אלא גם ובעיקר ביכולת שלנו לזהות סכנות לפני אחרים. במשך שנים רה"מ נתניהו הזהיר מפני איראן.
הוא דיבר על משטר רצחני ואלים. היו מי שלעגו, גם בתוכנו – אבל המציאות הוכיחה שהאיום לא רק שלא נעלם, תפח וגדל לממדים מפלצתיים. גם אירופה התעוררה מאוחר מדי. היא האמינה שאפשר להתפשר עם קיצוניות, לדבר איתה ללטף אותה והיום היא מתמודדת עם ההשלכות.

ישראל היא חוד החנית, היא מובילת המאבק העולמי באסלם הקיצוני. למה? כי ישראל לא יכולה להרשות לעצמה למצמץ מול השמדה. חז"ל דיברו על "גאון יעקב". על אותה עמידה זקופה של עם שיודע את ערכו, את שליחותו, ושלא מפקיד את גורלו בידי אחרים.
וכמו שנאמר: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". טראמפ מבין היטב בעסקים – אבל נתניהו מבין היטב איומים. השאלה היא לא מה כתוב בהסכם. אלא האם האורניום המועשר יוצא מאיראן. אם האורניום נשאר באיראן? אז האיום נשאר באיראן.

ישראל חייבת להשמיע קול ברור: אם לא אתם – אנחנו נטפל. המשטר האיראני לא יישאר עם נתיב לנשק גרעיני. זה גאון יעקב – להקשיב לידידים, לכבד בעלי ברית – אבל בסוף לסמוך על עצמנו וכמובן על אבינו שבשמים.
