הערב זה מתחיל, שוב. מיליארדי אנשים ברחבי העולם יעצרו את שגרת חייהם לטובת משחק כדורגל, ועוד אחד, ועוד אחד. במשך יותר מחודש, העולם ידבר על שערים, החמצות, כוכבים, הפתעות ושופטים. עבור רוב המדינות מדובר בחגיגה ספורטיבית. עבור ישראלים רבים, זה משהו אחר לגמרי.
שמרו ביומנים: אלו המשחקים הגדולים של שלב הבתים במונדיאל
המונדיאל מעולם לא היה רק כדורגל. בטח לא כאן.
אנחנו מגיעים לטורניר הזה אחרי שנים שבהן המציאות הישראלית הפכה לאינטנסיבית יותר, מורכבת יותר ומעייפת יותר. כמעט כל יום מביא איתו כותרת חדשה, משבר חדש, עימות חדש או דאגה חדשה. בתוך כל הרעש הזה, המונדיאל מציע משהו נדיר, הפסקה.
1+לא פתרון. לא בריחה אמיתית. רק הפסקה.
במדינות רבות הכדורגל הוא חלק מהמציאות. בברזיל, בארגנטינה, באנגליה או בספרד, המונדיאל הוא שיאו של סיפור שהנבחרת הלאומית שלהן כותבת במשך שנים. בישראל הסיפור שונה. אנחנו כמעט תמיד צופים מהצד. הנבחרת שלנו אינה שם, ולכן הטורניר הופך למעין עולם מקביל, רחוק ומנותק מהחיים עצמם, אולי דווקא בגלל זה אנחנו אוהבים אותו כל כך.
1+קל להתאהב במפגש בין נבחרות שמעולם לא חשבנו עליהן באותו משפט. קל להיסחף אחרי כוכב חדש שמתגלה מול העיניים או נבחרת קטנה שמפתיעה את כולם. במונדיאל אין צורך לבחור צד מראש. כל אחד יכול לאמץ לעצמו סיפור חדש בכל ערב.
הטורניר הנוכחי, הגדול ביותר בתולדות המפעל, צפוי לספק יותר משחקים מאי פעם. יש מי שטוענים שזה יותר מדי. שיש יותר מדי נבחרות, יותר מדי משחקים ויותר מדי שעות שידור. אבל מנקודת מבט ישראלית, קשה באמת להתלונן על עוד כדורגל.
תפתחו יומנים: לוח המשחקים המלא של מונדיאל 2026
כשמסביב יש כל כך הרבה מציאות, עוד קצת אסקפיזם לא נשמע כמו רעיון רע.
יש גם משהו סמלי בכך שהמונדיאל כמעט תמיד פוגש אותנו ברגעים טעונים. לאורך השנים מצאו את עצמם ישראלים צופים במשחקים בזמן מלחמות, מבצעים צבאיים ומשברים לאומיים. הכדורגל לא העלים את המציאות, אבל הוא סיפק כמה שעות שבהן אפשר היה לחשוב על משהו אחר.
אולי זו הסיבה שהמונדיאל מצליח לגעת גם במי שאינו אוהד כדורגל מושבע. הוא מחזיר אותנו לתחושה שכמעט נעלמה מהחיים הבוגרים, היכולת להתרגש ממשהו פשוט. לחכות למשחק. להתווכח על תוצאה. לזכור שער שנכבש בדקה ה־90.
לכמה שבועות בלבד, העולם כולו מתעסק באותו הדבר. לא בפוליטיקה, לא במלחמות, לא במשברים. בכדורגל.
וכששריקת הפתיחה תישמע הערב, מיליוני ישראלים יעשו את מה שהם עושים בכל ארבע שנים. הם יבחרו נבחרת לאהוד, יתווכחו עם חברים, יישארו ערים עד השעות הקטנות של הלילה ויחזרו, לפחות לרגע, להיות הילדים שהיו פעם.
אולי זו לא בריחה אמיתית מהמציאות. אבל לפעמים, זה בדיוק מה שצריך.
