הדוקו החדש חושף תמונה מטרידה של האקדמיה הישראלית, ומציג שחיקה עמוקה באמון הציבורי במוסדות ההשכלה הגבוהה. הסרט מזהיר מפני פוליטיזציה מונוליטית, השתקת קולות ימין וציונות, ואקטיביזם פוליטי חריף של ההנהלות הבכירות, לצד מתן לגיטימציה להסתה ואנטישמיות בשם חופש הביטוי.
2+הסרט מציג שורה של פרופסורים, מרצים בכירים וסטודנטים ששוברים שתיקה ומזהירים מפני התפרקות ו"ניוון מוחלט" של מגדל השן. הוא חושף כיצד אוניברסיטאות ציבוריות הפכו לזירות מאבק פוליטיות חד-צדדיות, ומציג את המחיר הכבד: השתקה וחרם על אנשי אקדמיה שמרנים, סובלנות להסתה קיצונית בקמפוסים, ומשבר אמון עמוק מול הציבור הישראלי המאיים על המשך קיומם של המוסדות האקדמיים המסורתיים.
הסרט מתאר מציאות שבה קידום באקדמיה מותנה בהחזקת "הדעות הנכונות". אנשי אקדמיה בכירים, כמו פרופ' חיים גבירצמן ופרופ' אהוד דוכובני, מתארים רדיפה אישית, שלילת דרגות ואף השחתת משרדים עם שלטי "משתף פעולה עם הנאצים", רק בשל הבעת עמדות ציוניות או תמיכה בממשלה ובכללי מנהל תקינים.
2+הדוקו מתמקד גם באקטיביזם של ראשי המוסדות, ובראשם נשיא אוניברסיטת תל אביב, פרופ' אריאל פורת. נחשף כיצד מנהלי מוסדות, שהם בפועל עובדי ציבור, מנצלים את מעמדם להובלת שביתות, עידוד הפגנות פוליטיות וניהול מאבק ישיר מול הדרג המדיני הנבחר, כמו שר החינוך יואב קיש.
עוד מוצגת תמונת מצב קשה של סטודנטים, במיוחד משרתי מילואים, תושבי יהודה ושומרון והפריפריה, החשים מנוכרים ומושתקים בתוך הקמפוסים. זאת, בעוד שתאים ערביים ולאומניים, כמו בל״ד וחד״ש, זוכים לרוח גבית ומשמשים כ״קיני תעמולה והסתה״ שבהם מונפים דגלי פלשתין ומנוגן המנונם ללא שום סנקציה.
2+הדוקו תוקף את הצביעות של ראשי האקדמיה, שמסרבים להוציא את הפוליטיזציה מהקמפוסים אך זועקים על בריחת מוחות וחרם אקדמי אירופי, כולל פגיעה בתוכנית הורייזן. המרואיינים מסבירים כי החרם נובע מכך שהאקדמיה הישראלית עצמה אינה מתנהגת בצורה פטריוטית ומייצרת שנאה עצמית שמזינה את אויבי המדינה בחו״ל.
הסרט מסכם בכך שהאקדמיה נמצאת בנקודת אל-חזור וכי היא איבדה את יוקרת העבר ומעמדה הציבורי. המסקנה המהדהדת היא שהתיקון לא יגיע מתוך המערכת הסגורה שמסרבת להשתנות, אלא מהציבור הרחב שידרוש תשובות, יקים מוסדות אלטרנטיביים ו״יצביע ברגליים״ כדי להחזיר את הגאווה הלאומית, הממלכתיות, הציונות והיהדות למרכז הבמה הלימודית.
מאוניברסיטת תל אביב נמסר: בכל הנושאים בהם נשיא האוניברסיטה התבטא בעבר היה מדובר בפגיעה בשלטון החוק או בזכויות אדם ואזרח וכמובן בפגיעה באקדמיה. ראשי מוסדות אקדמיים רשאים, ולעיתים חייבים, להביע דעה גם בנושאים לא אקדמיים שיש להם חשיבות רבה, מוסרית וציבורית. כך היה גם בעבר באוניברסיטת תל אביב, וכמעט בכל האוניברסיטאות האחרות בישראל.
