חוק יסוד לימוד תורה במתכונתו המקורית היה מתכון לאסון קואליציוני. הניסיון להשוות בחקיקה את מעמדם של תלמידי הישיבות לזה של משרתי צה"ל, דווקא בתקופה שבה הצבא ואנשי המילואים נמתחים עד הקצה ורגע לפני הבחירות, הקשה מאוד על הציבור הימני הרחב ואיים לרסק את גוש הימין מבפנים. זה לא היה רק דיון תיאורטי על ערכים, אלא סכנה ברורה ומידית על שלמות הגוש ועל המנדטים של גוש הימין.

מי שהבין את גודל האירוע ועצר אותו רגע לפני פיצוץ הוא יו"ר הציונות הדתית, בצלאל סמוטריץ'. מאחורי הקלעים, סמוטריץ' נעמד על הרגליים האחוריות והבהיר לשותפים החרדים שהאירוע מתקרב לקיר. המסר היה חד ופרגמטי: החוק הזה לא יכול לעבור בעת הנוכחית. אין לו היתכנות ערכית מול הציבור שנושא בנטל הביטחוני, ואין לו היתכנות אלקטורלית עבור מפלגות הימין שישלמו את המחיר בקלפי.
במקום לשבור את הכלים או להיכנע לתכתיבים, בציונות הדתית כפו נוסחה חלופית. הנוסח המתוקן של החוק מכיר בחשיבות העקרונית של לומדי התורה, אבל משמיט את סעיף ההשוואה הנפיץ ללוחמים.

המהלך הזה הוא קודם כל תולדה של הבנה פוליטית קרה של גבולות הגזרה. במציאות הנוכחית, הפוליטיקה דורשת ניהול סיכונים מחושב, ובמקרה הזה הציונות הדתית זיהתה נכון את נקודת העיוורון של החרדים. הנוסחה החדשה משיגה שקט תעשייתי בשלוש חזיתות מקבילות.
היא נותנת לסיעות החרדיות הכרה חוקית בעולם התורה, היא מסירה מהשולחן את הפגיעה במעמדם של חיילי צה"ל, ומעל הכל היא שומרת על גוש הימין שלם. בלי כותרות מפוצצות, גוש הימין צלח את המשבר הנקודתי בצורה של ניהול משברים פוליטי פשוט ואפקטיבי.
