אסא כשר פרסם השבוע בעיתון הארץ מאמר נגד פאצ'ים משיחיים בצה"ל. כן, זה אותו אסא כשר שכתב את הקוד האתי של צה"ל. במאמר הוא מסביר לנו שפאץ' משיחי על מדים הוא דבר מסוכן. עכשיו תעצרו רגע ותחשבו על האבסורד. יש בצה"ל עשרות אלפי חיילים וקצינים ששלוש פעמים ביום מתפללים לביאת המשיח. לא פעם בשנה, לא ביום כיפור, אלא בכל יום, בבוקר, בצהריים ובערב.
1+הם אומרים "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". הם מבקשים גאולה. הם מבקשים משיח. אסא כשר, מה בדיוק מפחיד אותך בפאץ'? אם האמונה קיימת בלב, אם היא קיימת בתפילה, אם היא קיימת בבית הכנסת, ואם היא קיימת בסידור שנמצא בתיק של הלוחם, מה בדיוק משתנה בגלל חתיכת בד על הכתף? לאן תדחיף אותה? איך בדיוק תסתים אותה?
אפשר להוריד פאץ'. אבל אי אפשר להוריד אמונה. אפשר לאסור סמל. אי אפשר לקבור רעיון. בתוך עזה, במהלך מלחמת חרבות ברזל, הספר שהודפס עבור חיילים היה ספר התניא. לא ספר פילוסופיה חילונית ולא ספר פוסט-מודרני. ספר יהודי. ספר חסידות שמדבר על נשמה, שליחות וגאולה.
1+זה מה שחיילים ביקשו לקרוא. מה שמוביל אותי לשאול שאלה הרבה יותר גדולה: למה הפלורליזם תמיד נעצר כשהוא מגיע ליהדות? למה כל זהות ראויה לכבוד חוץ מזו היהודית? למה כל אמונה זכאית להגנה? למה כל שורש תרבותי נחשב נכס?
אבל ברגע שיהודי מתחבר לתנ"ך, למסורת, לתפילה ולרעיון הגאולה, אוי ואבוי. למה גיוון הוא ערך כל כך חשוב ומסמן קדימה, אבל רק עד שהוא פוגש את היהדות? כנראה שהוויכוח הוא בכלל לא על פאץ'. אלא על השאלה האם מותר לחייל יהודי להיות יהודי גם כשהוא במדים.
לוחם גולני הודח מלחימה לאחר שנתפס בלבנון עם פאץ' משיח
אם תשאלו את הלוחמים שלנו, התשובה כבר ברורה. עם פאץ' ובלי פאץ'. עם מאמרים ובלי מאמרים. עם אישור ובלי אישור. הם ימשיכו להתפלל למשיח. הם ימשיכו להאמין. והם ימשיכו להילחם למען המדינה היהודית. אתמול התבשרנו שהחייל שהוצא בשבת בגלל פאץ' משיח הודח מלחימה. אבל את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק.
